מה ששיגע אותי אצלו הייתה האופטימיות המטורפת שבו. הוא יכל
למצוא בכל תלונה שלי משהו חיובי.
כשאמרתי שנגמר הקפה, הוא חייך ואמר שעכשיו יש לנו תירוץ לשתות
את התה החדש שהוא קנה, כשאמרתי שיש סיכוי שאני אכשל בקורס אחד
באוניברסיטה, הוא אמר שגם זה יכול להיות טוב כי אני אוכל לבחור
משהו שאני אוהבת יותר, כשאמרתי לו שאני מרגישה רע בגלל שנהייתי
ברורה מאליו בשבילו הוא חייך ואמר שזה בגלל שהוא כ"כ אוהב אותי
ורגיל לראות אותי לידו, אבל הוא יודע שאם לא הייתי שם זה היה
נורא עצוב לו. אפילו כשאמרתי לו שהאופטימיות הזאת שלו משגעת
אותי הוא אמר שזה טוב שיש לפחות משהו שמצליח לפרוץ אצלי את
מעטה הציניות שגם בה, דרך אגב, הוא מצא דברים חיוביים.

אני לא אשקר, לקח לי קצת זמן להתרגל אליו אבל ברגע שהתהליך
הושלם מצאתי את עצמי מכורה.
הייתי מכורה לחיוך שלו בבוקר, לדרך שבה הכין קפה, למבט שלו
כשהוא  הסביר לי דברים שלא ידעתי קודם , ולחיוך שלו כשהוא הבין
שהבנתי. אהבתי את הצורה המיוחדת שבה הוא לבש את הבגדים בבוקר,
שמתי לב לעובדה שתמיד הוא גרב את גרב ימין ראשונה והכניס את יד
ימין ראשונה לשרוול. אבל הדבר שהכי אהבתי  היה איך שהוא חיבק
אותי , כל פעם שהתחבקנו נשמתי אותו עמוק עמוק לתוכי בתקווה
שהרגע הזה יישאר בדיוק כמו שהוא, מושלם, ויהפוך לנצח.

אבל כל האופטימיות הזאת, פשוט לא הבנתי איך אדם יכול להיות
מאושר כ"כ כל הזמן. היו רגעים שהאופטימיות הזאת הייתה מצוינת
ואהבתי אותו אפילו יותר בזכותה, אבל היו רגעים שחשבתי - איך
לעזאזל הוא מרשה לעצמו להיות כ"כ מבסוט מעצמו, זה כבר גבל
בחוצפה.

בערב יום שישי קיבלנו טלפון בהול מאחותי הקטנה, "אבא בטיפול
נמרץ , הוא עבר התקף לב" הקול שלה רעד ,"אולי כדי שתבואי."
לקחנו את מפתחות המכונית ויצאנו לעבר בית החולים, כשהגענו יצא
לעברנו רופא צעיר שראו עליו שהוא עובד משמרות רבות מידיי
וארוכות מידיי, הוא נראה מדוכא קצת וזה הבהיל אותי,"אבא שלכן
נמצא כרגע בחדר ניתוח , נראה שהעורקים נחסמו לגמרי, אני לא
יודע מה הסיכויים".התיישבתי על הכורסאות הבלויות שהיו בפינת
חדר ההמתנה.
ואז הוא ניגש אליי - הוא וכל האופטימיות הזאת ! זה שיגע אותי!
לא הצלחתי לשלוט בעצמי ופשוט התפרצתי , צעקתי וביקשתי ממנו
ללכת.

כשחזרתי הביתה הוא חיכה לי שם , הוא בישל ספגטי  -" חשבתי
שתהיי רעבה"  וחימם לי מים לאמבטיה- "כדי שתוכלי להירגע", הוא
המשיך להגיד לי איך הכול יהיה בסדר ונתן לי דוגמאות על אנשים
ששיקמו את עצמם לגמרי אחרי התקפי לב ואפילו שיפרו את איכות
חייהם כי הם הפסיקו לעשן התחילו להתאמן ובלה בלה בלה.. אין מה
להגיד, לא הייתי צריכה את זה אחרי שני לילות בבית חולים וכל מה
שרציתי היה קצת שקט , אבל הוא המשיך לברבר ולברבר והרגשתי איך
הסבלנות שלי נמתחת ונמתחת עד שבסוף  לא שלטתי בעצמי יותר .

אמרתי לו שאני רוצה להיפרד , הוא שאל מה קרה ואיך זה  ואני
אמרתי לו שאני פשוט לא יכולה להתמודד עם כל האנרגיות האלה שלו
ושאני רוצה לבד. "תני לי להבין" הוא אמר "אנחנו נפרדים בגלל
שאני אופטימי?!", כפי שאמרתי, אני לא משקרת-"כן" עניתי.

הבטחתי לעצמי שהחבר הבא שלי יבחר בקפידה - אני לא אכניס עוד
אופטימי חובב לבית שלי .
אז התחלתי לחשוב איפה ניתן למצוא בחורים דיכאוניים. הלכתי
להופעות רוק, נכנסתי "בטעות " לקליניקות של כל מיני
פסיכולוגים, הלכתי לטיולים חורפיים בים והתחברתי לקו היכרויות
באינטרנט
(לא הייתי בררנית, גם מיואשים זה בסדר) , אבל מכל החיפושים
האלה נהייתי דיכאונית בעצמי, התחלתי לחשוב כל מיני מחשבות שלא
אפיינו אותי בדרך כלל - מחשבות אובדניות משהו , ושמתי לב לזה
שאני קונה רק בגדים שחורים כי הם היחידים שמוצאים חן בעיניי.
אבל אז נזכרתי, נזכרתי ברופא הזה שטיפל באבא שלי, הוא מושלם,
חשבתי , גם דיכאוני  וגם עובד המון ככה שאני לא אראה אותו יותר
מידיי,
המחשבה השנייה שלי הייתה שעדיף שאני אאמץ כלב.