"וואו..!"
העיניים של זהר התעוררו פתאום ונפקחו לאלף רווחות. מיד
מצאתי בהן את הזוהר המוכר - הזוהר של זהר.
הרמתי גבה. ישבנו אצלי בחדר ועברנו בפעם המי-יודע-כמה על    
הסיכומים לפסיכולוגיה. עם כל הכבוד, לא ניתוח תהליך הלחץ  הוא
זה שריגש אותה.
"תקשיב," היא אמרה "תנסה, תקשיב ממש טוב..."

זה לא כזה סוד גדול, שזהר שומעת דברים שאף אחד אחר לא
שומע. תמיד כשהיא מנסה להסביר את זה היא לא נסחפת
לתיאורים, רק זורקת משפט או שניים לאוויר על זה שבראש שלה
יש, בנוסף לעולם שלנו, עוד תת-עולם קטן. היא לא יודעת איזה
עולם זה בדיוק, אבל היא אוהבת אותו וגם מאמינה שהיא
היחידה שם.

בגלל שאני קרוב אליה יותר מכולם, היא מבקשת ממני כמעט תמיד
לנסות, להקשיב, אולי גם אני אשמע. אני לא בטוח שאם גם אני
הייתי שומע היא הייתה שמחה מזה, כי היא אוהבת את העולם שלה
ואת זה שהוא רק שלה, שלה-שלה-שלה...בכל זאת, היא תמיד
מבקשת, אני תמיד נענה לה ומנסה, זה אף פעם לא עובד אבל אם
היא תבקש שוב אני אנסה שוב. ככה זה, זהר היא הילדה שאני
הכי אוהב בעולם ואני אעשה כל מה שהיא תבקש.
גם הפעם ניסיתי להקשיב. זהר אמרה לי פעם, שאני אנסה להרגיש
ולא רק לשמוע, כי זה עשוי לעזור והיא תמיד גם מרגישה, אז
גם להרגיש ניסיתי.
המבט שהאורות שלה תולים בי לא תולה תקוות, סתם
מתעניין. פעם עוד הייתי קצת נעלב, אבל כבר למדתי שלא צריך.
לא, מצטער זהר, כרגיל כלום. אני מסתכל עליה ומחייך חיוך
חצי מצטער. רק חצי מצטער, לא שלם, כי זה לא שאני באמת
מצטער, או מאוכזב. אני כבר רגיל. גם זהר.
הלוואי שהייתי יכול לקרוא את זהר במבטים והיינו מפסיקים
לדבר כל כך הרבה. אני מת על השיחות שלנו, אבל הן אף פעם לא
שיחות עד הסוף - תמיד יצוץ איזה משהו שלא יהיה ברור ויערפל
לי הכל, כי עם זהר אין דבר כזה ברור עד הסוף, כי יש את
העולם שלה שלא ברור לאף אחד חוץ ממנה.
אבל לא, אני לא יכול. כל האור הזה מבלבל אותי.
"מה את שומעת?"
"אור. תפילות של אור"
לי הדברים האלה כבר לא כל כך מוזרים.
"זה ממש מדהים, אני לא חושבת ששמעתי את זה קודם"
יופי, משוגעת.

ברגעים כאלה אני נהיה קצת כועס כי אני מפחד מכל הדיבורים האלה
שלה. אני מפחד, כי אני לא יכול להתנער מהמחשבה שאולי זהר פשוט
תחליט יום אחד שהיא רוצה לחיות שם, בעולם שלה.
אני חושב ככה בגלל שבכל פעם שהיא שומעת משם משהו, העיניים שלה
זוהרות. דברים בעולם שלנו פשוט לא יכולים לגרום לעיניים שלה
לזהור באותה צורה שהעולם שלה יכול, ככה זה.

איך נשמעות תפילות של אור בכלל..?..זה כנראה עוד אחד מהדברים
שאף אחד לעולם לא יבין חוץ ממנה.
"למה את חושבת שזה קורה רק לך?" שאלתי אותה פעם, לפני הרבה
זמן. היינו אז בכיתה ח' והיה לה אז שיער קצר שהיא אהבה למולל
בקצות האצבעות, ואחר כך לפרוע אותו לגמרי עם הציפורניים, וזה
מה שהיא עשתה בתגובה לשאלה שלי "יש שתי אפשרויות : האחת היא,
כמובן, שאני בנאדם מיוחד ובצורה מסוימת אפילו עליון כזה, ובגלל
זה העולם הזה שלנו לא כל כך מתאים לי, ויש לי עוד עולם שהמטרה
שלו היא להיות עולם שמתאים לי".
"ולמה שעולם שלם יקדיש את עצמו למטרה זו?"
"כדי שאשלים את שליחות החיים שלי כבנאדם בגלגול הזה ו..."
"ת-פ-ס-י-ק-י, את יודעת שכל הקשקושים מהסוג הזה לא קונים אותי
בכלל בכלל, בטח לא כשמשוגעים כמוך אומרים אותם"
"זאת כבר האפשרות השנייה"
לא הבנתי.
"נו, שאני סתם משוגעת".

בינתיים אני רגוע כי אני יודע שהיא אף פעם לא תברח לשם לבד,
כי היא בטוח קצת מפחדת. היא תחכה עד שעוד מישהו ישמע ואז היא
תשכנע אותו שיבוא אתה לשם. אני לא מאמין שזה יקרה, כי מי חוץ
מזהר מסוגל לשמוע את העולם של זהר..? בכל זאת אני מפחד, אבל רק
קצת. כשהיא מסתכלת עליי, כולה אור וחיוכים ממה שזה לא יהיה
שהיא שמעה הפעם שכמו בכל פעם עושה לה הכי טוב שאפשר, אני כבר
מחייך יחד אתה ושוכח, לפחות עד הפעם הבאה שהיא שומעת.

פעם זהר הייתה נעלבת עד עמקי נשמתה כשהילדים היו צוחקים עליה
וקוראים לה משוגעת. מוזרה. פסיכית...היא הרגישה רע שאף אחד לא
מבין אותה והרגישה שונה ובודדה, אבל עם הזמן היא התחילה ליהנות
מהעניין, שאף אחד לא מבין אותה, ושהיא נורא מיוחדת ושזה בעצם
כיף, שיש לך דברים כאלה שרק לך מכולם יש.
בכל זאת, השתדלתי להימנע מלקרוא לה ככה. לקחתי את זה רציני
ממש, נזהרתי מלקרוא לה משוגעת כמו שנזהרים לא לקרוא בן-זונה
לילד שאימא שלו מתה.

"בואי, יש לי מתנה בשבילך"
היא מסתכלת עליי במבט שואל, הפעם דווקא לא זוהר.
"בואי" משכתי אותה ביד לכיתה שלנו. בהתחלה הלכנו מהר, ואחר כך
התחלנו לרוץ, חוצים את חצר בית הספר בדרך לכיתה. תוך כדי ריצה
שמעתי ילדים גדולים, מכיתה ד' או ה' שצועקים לנו "הנה המשוגעת!
הנה המשוגעת!". הם צחקו ואני קיוויתי שזהר לא שמעה, למרות שהיה
ברור לי שהיא כן.
הגענו לכיתה והוצאתי מהתיק שלי דף מקופל. נתתי אותו לזהר והיא
פתחה אותו "תראי, ציירתי לך ציור"
היא הסתכלה בציור. ידעתי שלזהר עצוב שאף אחד לא מבין אותה אז
רציתי להראות לה שאני דווקא כן.

עכשיו, כשאני חושב על זה, ככל שאני יותר גדול ויותר בוגר אני
מבין הרבה יותר טוב כל מיני דברים. כמעט הכל, חוץ מאת זהר. ככל
שאני בוגר יותר, אני מבין אותה פחות. הרבה פעמים חשבתי לעצמי
שאולי הדבר היחיד שיכול להזדהות אתה זו תמימות שרק ילדים
יכולים, שלא תמיד טוב להם אז הם רוצים להאמין שיש מקום אחר.
ככה, ישיר, כל כך תמים...זהר כבר לא כל כך ילדה, ואצלה זה הרבה
הרבה יותר מזה.

היום שנינו כבר לא כל כך ילדים, ובכל זאת כמו תמיד - אור וזהר,
זהר ואור...אור וזהר, מכיתה א' ועד עכשיו, דרך הכל.

אימא של זהר לקחה אותה לאין סוף אבחונים, פסיכולוגים...זה
התחיל מהמורה שלה לחיבור שלקחה מאוד קשה את הסיפורים שהיא
הייתה כותבת על דברים שהיא שומעת, שאף אחד אחר לא. כבר מכיתה
ג' היא מסתובבת מפסיכיאטרי-ילדים למומחי בריאות הנפש ובחזרה,
ילדה נמוכה עם הרבה אור בעיניים.
בהתחלה האמינו, כמובן, שאלו מן תסמינים של סכיזופרניה או משהו
בסגנון, לקח להם המון המון זמן להבין, כמעט 4 שנים, שזה לא
גורם זר בראש שלה, אלא חלק ממנו וחלק ממה שיוצר אותו. היה
לאימא שלה קשה לקבל את זה והיא ניסתה לתלות האשמות חסרות טעם
ודי מטופשות בכל דבר מסביב, החל ממחלות נפש, דרך תסכולים שזהר
סובלת מהם לאחר שאבא ואימא שלה התגרשו ושאר קשקושמאלצים דומים
וכלה במערכת החינוך שמכניסה לילדים שטויות לראש.

בציור היו שמיים וורודים עם עננים צהובים בכל מיני צורות
משונות של רגע, היו שם עצים עם צמרות כחולות שבתוכן כל מיני
חיות מוזרות כמו קוףציפור או דגג'ירפה שעושות פרצופים מצחיקים,
היו שם הרים וקשת בענן והיה שם ים, והייתה שם זהר עם בגדים
לבנים.
רציתי לצייר את זהר בתור מלאך, אבל כשהייתי קטן מאוד וסבתא שלי
מתה הסבירו לי תמיד שמלאכים הם בעצם מה שאנשים הופכים אליו
אחרי שהם מתים, ופחדתי שזהר תחשוב שאני רוצה שהיא תמות, אז
ציירתי אותה עם סתם בגדים לבנים.    
במקום כל עין של זהר ציירתי שמש קטנה, ולמעלה, בראש הדף, כתבתי
בגדול העולם של זהר. זהר הסתכלה דקה ארוכה בציור.
היא חייכה אליי "זה יפה".
שמחתי שהיא אהבה את זה, אבל זה לא הספיק לי "זה באמת נראה
ככה?" וכשראיתי שהיא לא כל כך מבינה הוספתי "העולם שלך".
"אה..." היא אמרה "האמת היא שאני לא יודעת. אני לא רואה, רק
שומעת. אני מקווה שהוא נראה ככה, זה נראה מקום יפה" והיא שוב
חייכה, אבל לא היה לה את האור הזה שלה בעיניים. אני חושב שאז
התחלתי להבין שבעצם היא יותר מאושרת שם, איפה שזה לא יהיה,
מאשר כאן. אפילו שהיא לא יודעת איך שמה נראה בכלל, כשהיא שמה
תמיד נהיה לה זוהר בעיניים, ופה בקושי. אני הכי אוהב בעולם את
העיניים של זהר שהן ככה, והיה לי עצוב כשפתאום התחוור לי,
בתובנה של ילד בן 9, שהן אף פעם לא יהיו ככה בזכותי.

עם הזמן אימא של זהר כבר למדה להשלים עם העובדה שזו זהר, ושאין
בה שום דבר רע, אלא פשוט קצת יותר ממה שיש לכולם.
אפשר לומר שהיא התגברה על עניין המשהו-לא-בסדר-עם-הילדה-שלי ,
למרות שעד היום היא היחידה ששונאת, אבל ש-ו-נ-א-ת את העיניים
של זהר כשהיא שומעת. אם זהר עם אימא שלה ופתאום שומעת אז היא
ישר רצה לחדר אחר, אחרת אימא שלה מתחילה להשתגע ולהיבהל וזהר
לא אוהבת את זה. כשהיינו בכיתה ח' היא התחילה מחדש עם כל
השטויות של להאשים ולהאשים ולהאשים את כל העולם בזה שיש לה בת
דפוקה. היא האשימה את החברים שאני וזהר מסתובבים אתם, אמרה שהם
דוחפים לנו בולשיט ומאכילים אותנו בהמון רעיונות מטורפים,
אידיאלים פגומים ובעיקר סמים. האמת היא שהפעם הראשונה שנגענו
בגראס הייתה בכלל בסוף כיתה ט', ככה שכמו תמיד אימא של זהר
יצאה קשקשנית, ויותר משוגעת מזהר בעצמה.
"זוכרת את הפעם הראשונה שהתמסטלנו..?"
חיוך. אמנם עברו פעמיים שעישנו גראס בלי שזה עשה לנו שום דבר
טוב, אבל בשלישית זה כבר עשה את זה והיה כיף.
זהר תמיד אהבה מסטולים ונמשכה אליהם מאז שהתחילו שיעורי ההסברה
בחטיבה והבנו מה זה סמים בכלל. היא הייתה אומרת שכמו לה, גם
להם יש עולם שהם אוהבים חוץ מהעולם שלנו, רק שהיא לא צריכה את
זה כדי שיהיה לה עולם אחר, אבל מה אכפת לה לנסות...היא חשבה
שאולי זה אפילו יועיל ויחדד לה את השמיעה, אבל כשזה לא עשה שום
דבר מיוחד חוץ מסתם סבבה היא ירדה מזה.

ערב אחד ישבתי בחוץ, ודווקא לא חשבתי על זהר. סתם ישבתי ושמעתי
קצת מוזיקה, בלי קשר לכלום. פתאום זה נעלם לי, ולא שמעתי שום
דבר, היה שקט. חשבתי בהתחלה שהטייפ התקלקל וקמתי לבדוק את
העניין. כשקמתי דחפתי קצת, לא בכוונה, את השולחן. לא שמעתי קול
חריקה, גרירה, שום דבר. התחלתי להילחץ קצת, התחלתי להזיז דברים
ולנסות לשמוע. כלום!!! התחלתי לצעוק, אבל את הקול של עצמי
דווקא כן שמעתי. החלטתי לשבת בשקט כמה דקות ולהירגע, אולי
נסתמו לי האוזניים או משהו. התיישבתי חזרה, והיה שקט מוחלט.
פתאום מתוך השקט צמחו להם עוד דברים,
צלילים חלשים כאלה. ריכזתי את כל כולי, והקשבתי.

עם הזמן ועם זהר, הבנתי יותר ויותר את הסיכונים. בעיקרון אלה
סיכונים טכניים לכל דבר - שהיא תיכנס להלם, או אפילו תיכנס חזק
מדי אל ה"דמיונות" שלה, כמו שכולם קראו לזה, ותילכד שם, במצב
שאפילו פסיכיאטרים משתדלים שלא להגדיר.
החששות שלי היו הרבה יותר מטכניים. הם היו אינטואטיביים
לחלוטין : שזהר תחליט ששם יהיה לה טוב יותר, ושהיא תברח לי
לשם. אני כל כך אוהב אותה, והאפשרות שאולי זה מה שיקרה ביום מן
הימים מלחיצה אותי כל כך שאני יכול לצרוח.
מה יהיה בלי זהר..? יהיה בכלל, בלי זהר..?
לא אם יקרה בכלל מצב שבו לא תהיה זהר, אלא האם במצב כזה יהיה
משהו אחר בגלל, חוץ מחור ענקי ובלי זהר...

היה לי קצת קשה להקשיב. היו אלה דברים שלא שמעתי בחיים, מן
אוסף צלילים משונים כאלה...לא רק זה, הרבה יותר מצלילים, מצאתי
את עצמי מקשיב לעצמים דוממים שלא משמיעים שום קול, לדברים
שאולי לא נתקלתי בהם מעולם ואולי אין להם שום צליל, אבל בכל
זאת, שמעתי אותם.

אור וזהר, זהר ואור...טיפשי, אולי יאמרו, תלותי וילדותי.
אני יודע שאין דבר כזה. אין אור בלי זהר.

"זהר??????"
"מה קרה? אתה נשמע היסטרי..."
"זהר, את שמעת עכשיו..?"
"מה...את מה..???..."
"את מה שאני שמעתי"

שתיקה.
שתיקה שוב.
שתיקה בלי סוף.
שתיקה שהיא כולה קולות.

"תגידי, זה לא מפחיד אותך?" שאלתי אותה באחד מהימים האחרונים
של השנה. ישבנו בחוץ, בשמש, וזהר כרגיל משחקת עם השערות שלה
"מה?"
"זה שאת בעצם עם זה לבד"
היא מחייכת "אני לא...אתה כל הזמן שוכח"
"שוכח מה?"
"שאני פה, אור, אני פה. לא שם"
את כן שם, רציתי לומר לה. כשאת עם העיניים זוהרות זה רק כשאת
חוזרת משם, וזה בעצם אומר שאת אולי פה, אבל את גם שם.
לא אמרתי את זה כי לא רציתי להישמע מריר ולהרגיז אותה סתם.
"את חושבת שאת יכולה ללכת לשם, זאת אומרת, אם את רוצה..?"
היא הסתכלה לי ישר בעיניים, והפעם לא חצץ בינינו שום אור ושום
זוהר מוזר שאני לא מבין. עין לעין, היא אליי.
"אני יודעת שאני יכולה"
קצת נבהלתי. כבר הזכרתי את הפחד שלי, הפחד הגדול מכולם.
זהר ראתה את זה. זהר רואה הכל.
"אולי תבוא איתי..?"

מעבר לעולם הפרטי שלה, זהר מרגישה עוד דברים שאף אחד אחר לא
יכול. היא מרגישה אותי.

"לבוא אתך לאן?"
"לשם. בוא אתי לשם."
"איך אני יכול..? זה העולם שלך, לא שלי...הלוואי ויכלתי"
"אבל אור, לבד אני לא אוכל ללכת!"
"למה..?"
"כי אני אהיה לבד"

בתוך כל השתיקה הזאת שלי ושל זהר, הצצתי במראה וראיתי אור,
המון אור. יכול להיות שאני סתם חולם..? אולי זה סתם, מתוך רצון
להיות עם זהר שלי לתמיד תמיד..? איך יכול להיות שזה מתוך דאגה
לה שלא תהיה לבד? הרי אני יודע, וידעתי תמיד, שברגע שהיא תפסיק
להיות לבד היא תלך...

מעכשיו זהר כבר לא לבד עם האור - גם אור עם הזוהר עכשיו. אור
וזהר, זהר ואור...לנצח.
מעכשיו, לזוהר של זהר אפשר לקרוא קצת, האור של אור.