[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירן בנימין
/
המקום כדמות האני

השמש בווזבה לעולם תדום, בכפר הולדתי ובנפשי, תרה בליבה ברטוקן
בתום מסעה. עם אותה שמש של ווזבה היתה אשת אוסולו משכימה יום-
יום.
יושבת על הריצפה, המרקש בין רגלה, טוחנת את הקפה ומפזמת
מחרוזות, בשילוב הצליל המתופף של מפגש המרקש וגרגרי הקפה.
מנהג היה בווזבה: כל בוקר היו מגיעים איש למשכן שכנו ואשת
אוסולו, בשתי כפות ידה היתה אוחזת בקערה בה היו גרגרי הקפה
הקלויים ומושיטה את התפאורה לעיני כל מריח. באותן כפות ידים,
כל בוקר, היו נמזגים שלוש כוסות קפה  טרי, רחיני וחם. תמיד
שלוש, תמיד קפה, תמיד ביחד ואף פעם לא לחוד, כאלה חיים חיו
בווזבה שבה יחיד היה לרבים.
בין עבודתה החרוצה, המאמץ והעשיה של אשת אוסולו, להפוך את
גרגרי הקפה לתמיסה נוזלית שחורה, בין ריחו הנידף הבישר על בואו
של יום חדש, בין אוסלו לשכנו הישיש מולמלו מילים, לוחששו
ליחשושים, וזהו הדבר בו דובר בדיבורים:


"היכן משפחת וונדה"?- שאל אבא את חברו הישיש.

"הם הלכו לירושלים של זהב. עקבותיהם נעלמו כשהסהר מלך בממלכת
השמים. הם נטשו את השדות, את הבית, את הרכוש, לא אמרו דבר, על
קצות האצבעות  פינו את המקום. לא נראו ולא נשמעו מאז, כאלו
האוויר מאס בהם ונידף את דמויותיהם."

"אלוהים ישמור. ישמור עליהם. מכל משמר ישמור מפגע ומרוע. מי
יודע מה מצפה להם בהליכה הארוכה אל אדיס בבה, כל הדרך אל העיר
ההבירה כרוכה בהמון אסונות".

"הכל למען ירושלים של זהב, אתה יודע".

"כן, אני יודע ירושלים של זהב".

"זוהי ברכה שיהודי ישכון במקום שבו האל שיכן שמו שם, זוהי
מצווה, מצווה גדולה."

"המקום של היהודים. אומרים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו יחייה,
שותה ממעייני ארץ של דגן ותירוש, של ארץ לחם וכרמים".

" של ארץ זבת חלב ודבש".

"כן, זבת חלב ודבש. מבורך המקום, מבורך. אומרים, כי המטר
מקודש הוא ומפציע ניצנים מהפרחים, ועת הזמיר מגיעה בחלוף הגשם
וקול התור נשמע".

"וכולם יהודים. היכן שלא תפנה, אחיינו היהודים שוכנים זה לצד
זה ומחכים לנו, ומצפים לנו בכליון עיניים".

כאלה היו השמועות על ירושלים של זהב, כך בדיוק במילים של כוח,
במילים של עוצמה, כמו מילים של קוסם, כך חוללו באנשי ווזבה
מילים אלו קסמים, הקסמו להם כל פעם מחדש והקסימו עליהם את
ירושלים של זהב.


משפחת וונדה יצאה למסע שלה עם לילה. ובת אוסולו יצאה למסע
האישי שלה עם בוקר. יום- יום  היתה פוסעת אל משכן הלימודים,
כשאוחזת היא בידה אינג'רה, שאשת אוסולו היתה אופה לכבודה, שמלה
אפורה היתה לגופה, והיא הסבה גבה ממשפחתה, והפטירה עצמה
מעליהם.
כך באותו רגע בדיוק היתה דאגתה של אמא מתעוררת ושולטת עליה.
אמי היתה נושכת את השפתיים, מסדרת את המטפחת שלראשה, תופחת על
בירכה בשתי כפות ידה הגדולות ושוב מסדרת את המטפחת, נושכת
שפתים ותופחת על בירכה, מסדרת את השמלה, מתירה את המטפחת לראשה
ושוב קושרת. הדאגה היתה נשמעת משפתה ומשפת גופה במלמולים
קצרים... עד האנחה הגדולה.
ברגעים האלה תמיד רציתי לומר לה משהו. לומר לה, אמא אל תדאגי
היא תחזור היא תמיד חוזרת גם אתמול היא חזרה, יהיה  בסדר, אבל
אמא כבר היתה בבית לופתת על גופה את כדי החרס, הולכת לשאוב מים
ואני אחריה.
כשאבא ומברט, הלכו לחלוב את הפרות ולעבוד בשדה התירס, החיטה
והכותנה, שהיה לנו, אני  ואמא היינו הולכות אל הנהר, ברברהו
בהר.
כל בוקר בפוגשי את הנהר הייתי מחייכת אליו כאלו אומרת לו-
שלום, גם הוא היה מחזיר חיוכו אלי כאלו אומר- עוד נפגש.  ואכן
נפגשנו.


שם במקום שלי הוא חיכה לי. תמיד באותו מקום. גבי נשען על גזעו,
ענפיו שהיו נופלים ארצה כמו זוג כנפי נשר גדולות כינסו אותי
אליו פנימה, עטפו את דמותי הזעירה, הרגשתי מוגנת ובטוחה תחת
העץ שלי, שיחד איתו הייתי חולמת חלומות.
הייתי חולמת על ירושלים של זהב שדברו עליה הבוקר אבא וחברו
הישיש. ירושלים של זהב בה שדה החיטה לא מצמיח חיטה כי אם
שלוחות של זהב, בה לא נקטוף כותנה  כי אם עננים קטנים שנוכל
להחביא בביתנו וכך נשלוט על הגשם המבורך, שנמצא במקום מבורך
והוא שלנו.
הרוח לעיתים היתה מבקרת אותנו במהלך היום. היתה נושבת אלינו
נשיפת חרש שהניעה את ענפי העץ שעליו ליטפו את שערי. ביחד עם
העונג הזה, השתעשעתי במחשבותי  שאני נסיכה בממלכת העצים שנמצאת
בירושלים של זהב, שבה על העצים צומחים סוכריות צבעוניות,
גדולות ומתוקות, שכל איש יכול לקטוף.


ברברהו בהר, הנהר שלי, היה מסתכל עלי בחולמי את החלמות. כל כך
שקט היה אך עם זאת תמיד אומר משהו, לא בקול של ניפוץ גלים על
המזח, ולא ברעמת גלים גועשים, כי אם בשלווה, בדממה, היה לוחש
לי מילים. כך היינו נפגשים הוא היה מסתכל עלי בעיניו ואני
בעיני והיינו מחייכים. כאלו ידענו איזה סוד שרק שנינו ידענו.
ובאמת ידענו: את סוד המחשבות.


כמו מפה  לבנה הנפרסת על שולחן, כך היה הכפר ווזבה ביום שבת,
בו כל אנשי הכפר היו לובשים לבן. גם החיטה שנטחנה מהשדות היתה
לובשת לבן, בשינוי צורתה, אשר עם הזמן דמה לכרית עגולה ותפוחה
ממנה הכינו הנשים את הטאבו, הלחם.
ולפני השבת חגרו מותניים, אימצו זרועות, הוושילו שרוולים, כך
נטחנה החיטה, והקמח תפח, והורעלו הכילים והוכנו מרבדים וכל
הבית לבש שני. וביום השבת הגברים במסגיד' נמצאו קוראים אל האל
תפילה, כמעין שולחים לחמם על פני המים למען ימצאהו ברוב הימים.
ואיש איש מברך אדם לשלום, למנוחה ולמשאלה ורינת ברכה שרו
הרבנים, הפרסו את הטאבו לכל משפחה במסגיד' ורק יתרון היה לאדם
תחת השמש.

אני זוכרת בשבת את שוק הפשפשים של הגויים. לנו, היהודים, אסור
לסחור בשבת, ולכן נשללה מאיתנו, אף ההליכה למקום הלה. אך, אני
וחברותיי ילדות ההינו, וכילדות בילדות שמחה, פרצה בנו
השובבות.
בואו הטו אוזנכם אלי ואומר לכם רז, בשקט... בשקט... שאיש לא
ישמע... אלחש לכם ש..., אתם מקשיבים?, ששש..., אבל אל תספרו
לאף אחד... זהו סוד:
היינו לוקחות פרטים מהבית ומוכרות אותם בשוק למען סוכריות.
סוכריות!. פשוטו כמשמעו. סוכריות!.
אני נזכרת בזה עכשיו, וזהו זיכרון של הוללות מבדחת. הלקיחה
בחשאי, מפן החשש, שמא שאר החפצים יבחינו, שיש חפץ שעבר דירה,
ההליכה בסתר שאיש לא יראה, התקווה שמישהו יקנה, ו... הטעם
המתוק, המתקתק והצבעוני שדבק בשיניים, בלשון, בשפתיים וברגש.
כן, היינו ילדים מאושרים.
תחבתי את הסוכריות בכיס שמלתי והלכתי הרחק. בכל המרחב הגדול
הזה, שם בהרחק, ראיתי אישה שמזמן רחק ממנה החובק והיא לעומת
זאת, חבקה בתוכה עובר. בדומה לכל אישה הרה בווזבה, גם לה נבנה
בית מיוחד לכבוד הריונה, בו שהתה בתשעת החודשים.
קודם אוכל את הכתומות, כי להן יש את הטעם הכי לא טעים.
כשאוכלים הרבה סוכריות כתומות, נותרות מעין בחילה קטנה מטעם
התפוז המתוק והסוכר, מעין ליחה נגגרת שעושה לך חשק לירוק. על
כן, בכידי לנטרל את המתוק המופרז הזה, אוכל אחרי הכתום את
הצהוב, למען ישאר טעם חמצמץ של לימן, ולאחר מכן אוכל את
האדומות, כי הן הכי טעימות. אוי... אין לי את כל הצבעים...
איזה חבל.
טוב, אני הניח אותן בשורה והראה כמה יש לי מכל צבע, כי אם יש
לי גוון אחד פחות מהשני, אז כל התוכנית תשתבש, כי אז הצהוב לא
יצליח לתקוף את הכתום והאדום לא יצלח  להשתלט על שניהם.
אולי אני אלך לאישה שם בהריון והביא לה סוכריה אחת כתומה, יש
לי אחת מיותרת. אולי אני גם אשאל אותה; האם היא רוצה לשוב
הביתה, אל חיק משפחתה, אל מיטתה?, האם היא מרגישה בודדה בכל
הלבד הזה?, כאילו חייה את חייה מהצד?, רואה את שיחת האנשים אך
לא מהווה חלק מהשיחה?, האם היא שכחה איך משוחחים במשך הזמן
הארוך הזה?, אממ..., האם באמת אדם לבד כשהוא לבד? או שאולי
הלבד הוא למעשה הביחד הכי גדול. שלה. עם עצמה. טוב, אבל מה יש
לה לחשוב רע?. היא בהריון ומצפה לילד, בנו לה בית מיוחד משלה,
הניחו לה לנפשה, מבקרים אותה כל יום, עם תבשילים ומטעמים
מיוחדים שהוכנו אך ורק למענה, היא וודאי נהנת מכל היחס המיוחד
הזה, אך כמה באמת יש יחס?. טעים. אני אשמור את הכתומה למחר.


עוד משפחה עשתה דרכה אל ירושלים של זהב ואיש לא שמע עוד
מהמשפחה הקודמת שעזבה והקודמת לה שעזבה והקודמת לה ש... וגם
איש לא ישמע. אולי חיה ואולי לא. אולי היא בירושלים  של זהב
ואולי לא. אולי שרדה את כל ההליכה אל אדיס בבה, העיר ההבירה,
ואולי לא. אולי נשאר המזון עימה ולא ידעה את הרעב הצעידה ואולי
לא. איש לא שמע ואיש לא ראה, ולא כי שבעה העין מלראות ולא כי
מלאה האוזן משמוע, כי אם בגלל שכך היו הדברים, אנשים עזבו
בתעלומה, והתקשורת שהיתה רק בין האנשים, גם היא, כבר לא היתה
עוד.


ושוב חנה השקט בווזבה, כפר הולדתי.
אך זהו היה שקט אחר, בו הלבבות דיברו ושפתים לא נעו, עיניים
אמרו את אשר הלב דיבר והידים תרגמו למילים לא מתורגמות של דאגה
ותקווה, של ציפיה ואושר, של רצון ופחד.
ואני, תחת העץ שלי, הייתי כל בוקר מגיעה אל ירושלים של זהב
בחלומותי והברברהו בהר, הנהר שלי, הרכין ראשו לצד, התבונן בי
בעיניים שקולות ולא חייך, כמו אמר מילת פרדה, כמו הפציר זעם על
בגידה ואני אמרתי לו- אתגעגע.


מתחת לעץ אחר, ישנו תינוק אחר, ששוכב בלול אחר, ופעתו אל השמים
הכחולים הזהים והשמש החמה הדומה. אני אוספת אותו אלי, בין
זרועותיי מניחה ראשו, מלטפת פניו והוא לא אומר לי שום דבר
בעיניו. אני, לעומת זאת, אמרתי לו בליבי: מה דעתך שהבוקר הזה
עוד לפני שתפקע עלי את בכיך, אני אספר לך שבדיוק בבוקר כזה
לפני 20 שנה הגעתי לירושלים של זהב, שהיתה ירושלים של מצבות.
שאמרו פיות מדברים, הגעו לירושלים של זהב למען חיו ולא תמותו
והנה אנשים מתים כאן בהרף עין, בכזו פשטות כמו שתיית כוס מים,
בתמימות  ובטוהר חף מפשע. אולי אנחנו טעינו שהקשבנו לדברי השכן
הישיש, שהיה מהלך בשלוש רגלים, שתיים מחוברות לגופו ואחת חיים
משלה. אולי טעינו שחשבנו, שהאיש מדבר משפתיו, כשלמעשה דיבר הוא
מגופו, שכן המציאות לא היתה שלמה כמילותיו, אלא מקוטעת כמו
הגמגום ברגליו.
בין כך ובין כך רגלנו דרכה על האדמה הקדושה.
גם אנחנו עזבנו את המקום בתעלומה, גם אנחנו נטשנו את כל הוננו:
הבית, השדות, הרכוש, גם אנחנו צעדנו לאדיס בבה. שרדנו. וכחצי
שנה היינו במקום, חייכנו שיבואו ויקחו אותנו, ככה סתם.
כן, אני כל כך זוכרת זוהי היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם
פרנג'ים, אנשים לבנים, מה אתה צוחק?. טוב, גם אני צחקתי, כי זה
היה קצת מביך לראות מראה שלא ראית אף פעם. חשבתי בלבי, איזה
הפתעות עוד מצפות לנו? . המשכתי לצחוק. צחקתי גם כשישבנו בתוכן
הציפור העצומה בעלת כנפי הנשר הגדולות. עפנו. ממש עפנו.
באוויר. ולא נפלנו. צחקתי. צחקתי גם כשהאוכל היה ארוז במעין
מזוודות לבנות קטנות מתויק כל סוג במקומו. צחקנו. צחקנו מפליאה
צחקנו מאושר, צחקנו מהתרגשות, צחקנו מהעולם החדש שבמילת קסם
אחת הציע לי תיבת גומי עם חבלים בצד שתאמו את כפות רגלי.
צחקנו. עד שהצחוק פרץ על גדותיו לא מיפינו, כי אם בזרימה שוטפת
מעיננו.


"הדר". "הדר!!. "הדר"!!!. "מה את חולמת בעמידה?, קוראים לך.
גשי הנה!.
הדר? מי זאת הדר? אני לא הדר אני ברטוקן. זהו שמי שהוענק לי
ממקום מאוד עמוק השוכן בלב הורי. והדר? זה הגיע אלי רק כי הוא
עברי. ברטוקן זוהי אני. מה זה הדר? , מי נתן לי את השם הזה?.
הוא ריק מבחינתי. ברטוקן זוהי זהותי ומה הדר אומר עלי?, על
האדם שאני?. ברטוקן הוא המחשבה של תשעה חודשים שהיתה במוחה של
אימי, ברטוקן הוא הבשורה ביום היוולדי , ברטוקן הוא המקום שלי,
הזמן שלי, הזכרון שלי, הילדות שלי, הוא ייחודי, הוא המאפיין
שלי, הוא כל כולי, ומה זה הדר?
שם ברשימת הלשכה הכללית למרשם תושבים ותו לא.
"תזרקי את כל מה שהבאת איתך משם, זה לא יפה, פה זה ישראל ואת
צריכה להיות ישראלית".
זרקתי את השפה, זרקתי את התרבות, זרקתי את האוכל, זרקתי את
הזכרון, זרקתי את המקום, זרקתי את הזהות, זרקתי את האני, זה מה
שיהפוך אותי לישראלית? לא. אבל על זה הם יגידו: "מה, האתיופית
הזאת היא תלמידה מצטיינת"?.
הרגשתי אבודה. אתה מקשיב לי, ילד שלי, נכון אתה מקשיב לי?.
הרגשתי  שהלכתי לאיבוד בחלומות שלי שהפכו לסיוט.
לא מצאתי את עצמי לא במציאות ולא בחלום וגם לא במה שבינהם.
הרגשתי כאילו הייתי חומר ואנשים זרים עיצבו אותי כרצונם. ואני
מה רציתי? רק להיות ישראלית להיות חלק ממכלול ולא אחד ממכלול,
אך כל אשר היה חלק ממני נמוג עם שינוי המקום. אין מקום לשונות
במקום הזה וכך גם האני שלי לא תפש מקום בשום מקום.            
              ההיתי להדר- ברטוקן. שני אנשים בלב אחד, באישה
אחת, בנפש אחת. וכשאמרתי אני ברטוקן, איש לא הבין, לא זכר, לא
ידע להגות, וכשאמרתי אני הדר, לא הבנתי, לא זכרתי ולא רציתי
להגות. הצורך לוותר על עצמך ולהיות דומה לאחרים, מביא אותך
לרייקנות, המכרסמת  אותך מבפנים אט, אט, ולא משאירה לך דבר, גם
לא את עצמך. כך לחיות בין שני עולמות ולא לחיות באף עולם.
לחיות בתחפושת ולהצטער. לחיות בשקר ולהתנצל. לא לעצמך. לסביבה.
ואתה, ילד שלי, לך יש עולם משלך?, אתה יודע מי אתה?, אתה מכיר
בייחודיות שלך?, באיפיונים שלך?, למה אתה בוכה?.


אני לא יודעת מה אני עושה פה. אני לא יודעת למה עליתי למטוס.
מה אני באמת מחפשת כאן?. לבשתי שמלה לבנה, גם כשעליתי לארץ
ישראל  לבשתי שמלה לבנה. ארץ ישראל- אף פעם לא אמרו ארץ ישראל,
תמיד רק ירושלים של זהב. את נעלי אחזתי בידי, כפות רגלי לא
דרכו על אדמה מקודשת, אלא על האדמה בביתי. אני בבית אמרתי
לעצמי, או כך חשבתי לפחות. פרפרים עפו בבטני במערבולת מעורבלת,
עיני תרו כמשוגעות , מחפשות עתק לתמונה שבזכרוני. משפחות חדשות
הגיעו לווזבה, כפר הולדתי, בתים חדשים נוספו, קולות חדשים
נשמעו, דמויות חדשות נראו ועיני כולם בחנו אותי מעלה מטה.
הסתכלתי עליהם, רציתי לומר זה בסדר אני מפה. אין צורך במבטים
הללו, גם אני נולדתי פה, גם אני חייתי פה.
הבית שהיה בנוי מצמח שאינני זוכרת את שמו, מבוץ, ומה... ממה
עוד? מאהבה. מהמון אהבה. היה הרוס, כל הרכוש נגנב, הלכתי לאט,
כידי לא לרמוס רגש וזיכרון, התבוננתי, הסתובבתי, נגעתי,
חיפשתי, אז מה אני עושה פה?, מה אני באמת מחפשת?, מה אני
רוצה?. לא יודעת.  ארזתי את מזוודת הזכרונות והגעתי אל הבית
שבו היו הדאגות כל בוקר לשובה של האחות הגדולה, שבו היו לחישות
על ירושלים של זהב, שבו היו שורשי ילדותי. הבית שבו ניהלנו
חיים שלמים של בוקר וערב, של הליכה ושיבה ממטלות היום, של שמחת
שבת, של רינת חג, שהיה של מה שאני מכירה ויודעת כל כך טוב,
נמצא כעת על חורבותיו, כמו שבנינו אותו חלק חלק כך מצאתי אותו
חתיכות חתיכות, שלם רק בזיכרון. אני התגעגעתי לדבר שלא קיים
עוד. אני? מהו?, קיים בי אני?, היכן האני שלי?, מה זה האני?,
מי זאת האני?, אני אפילו לא יודעת איך שואלים נכון. אבל, אני
יודעת שהבית- ביתי, הפך למבנה זר ומנוכר עם חזית אך לא עם
תוכן.


ישר ישר במורד הברברה בהר, כך אני זוכרת אותו, יציב ושופע
בחלומות - העץ שלי. הוא היה שם כמו תמיד, אך לא חיכה לי. תחת
כנפי הנשר הגדולות מלאות  הנוצה, נשען על הגזע, בכינוס רגלים
לגופו ילד. אחר. שגם הוא התבונן הישר אל הברברהו בהר.
על מה אתה חושב ילד?, גם אתה חולם חלומות  על ירושלים של זהב,
שבה הכל שופע משפע של טוב?, גם אתה חולם על שדות שמצמיחים
שלוחות של זהב ולא של חיטה?, על קטיפת העננים הקטנים ולא
הכותנה?, מה אתה  מרגיש ילד?, מה אתה חש?, האם אתה מבחין
בחיוכו של הברברהו בהר?, האם אתה שומע את מילותיו שנובעות
מהדממה?, כמה אפשר לשמוע מקול מילות השקט, וכמה אפשר להחריש
מהרעש הסואן שהיה גם הרעש הפנימי שלי בארץ ישראל. כמה חוכמה
אתה לומד כשאתה מחובר אל הטבע, חוכמה של אנשים פשוטים, זוהי
תבונה מנסיון החיים שאין חכם ממנה. כמה ההיתי רוצה להרגיש
שייכת, מחוברת כמו שאתה מרגיש עכשיו, ילד. אך אני הלכתי למקום
רחוק ומרוחק ממני ושבתי אל מקום רחוק ומרוחק ממני.
ממני. מעצמי. מאני. מנפשי שלא שייכת למקום.
מנפשי. ממני. מעצמי, מאני שלא מחובר לזמן.
מאני. מנפשי ממני. מעצמי שלא מקורב לחלומות ישנים.
מעצמי. מאני. מנפשי. ממני שלא תלוי ברצונות החברה.
ממני. מעצמי. מאני. מנפשי שקשורה בזכרונותי.
מנפשי?. ממני?. מעצמי?. מאני?.
גם אם זה אבד במבוך של הבלבול זה שלי ושייך רק לי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עופי ממני!!
מי את??
למה את עוקבת
אחריי??!


התל אביבי רואה
את זאתי שאהבה
אותו בסימטה
חשוכה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/02 0:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירן בנימין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה