אני לא יודע אם אני זוכר אותו, כמו שהוא היה, ילד קטן, תמים.
אני גם לא מבין למה את שואלת עליו, הוא לא עשה שום דבר רע.
נכון?!
אני זוכר איך ראיתי אותו גדל, מתפתח ומשתנה. איך שהוא גדל,
ולאט לאט נעשה מכוער, לא מבחוץ, אלא מבפנים, נעשה רע, קר,
מחושב, לא היה עוד הילד הקטן שהכרתי, הוא השתנה. אבל זה בטח לא
מעניין אותך. "בבקשה תמשיך"
הייתי רואה אותו הולך ברחוב ומציק לילדים קטנים, בועט בחתולים,
ונושך כלבים, ניסיתי תמיד לדבר איתו, להגיד לו להפסיק, אבל הוא
לא שמע אותי. הייתי מנסה לגעת לו ביד, לעצור אותו אבל הוא לא
הרגיש אותי וכל מה שאני הרגשתי היה יד מתה, קרה, כחולה, בלי
חיים בפנים.
בסופו של דבר אבדתי תקוות, לא היה יותר במה לאחוז. איבדתי אותו
מזמן, הוא נעלם בין הקהל, ואיני יכול לראות אותו עוד, אף אחד
לא יכול.. אבל בטח כל הזכרונות האלה שלי לא מעניינים אותך כל
כך, רובם בטח גם חלומות מרוב הזמן שישבתי פה לבד בלי לעשות שום
דבר. עדיין לא ענית לי מי את בכלל. "אני סתם מישהי שמתעניינת,
בבקשה תמשיך". טוב, אני לא יודע אם זה אני או שסתם משהו קרה
אבל אני מרגיש  את הצורך לספר למישהו, ואת התמזלת להיות
הראשונה שפנתה אלי, אבל אני מזהיר אותך זה יהיה שעמום נוראי,
הרי מי רוצה לשמוע על ילד ללא בית, ילד ללא משפחה, ילד ללא אף
אחד, זה לא מעניין אף אחד כיום. כיום כולם מתעניינים בכסף
והצלחה. נו, אז מה אם מישהו נופל או נרמס בדרך, זה לא הפריע
להם פעם למה שזה יפריע עכשיו?!  אין לי למה לספר את הסיפור הזה
עדיף שרק אני אדע על הסבל. "לא אל תגיד את זה!, אני רוצה לשמוע
על הילד, אתה מוכן לספר לי, בבקשה" . כשאני נזכר בילד הקטן
התמים, החמוד שהיה כל כך טוב אני נזכר...צעד אחרי צעד שהוא
עבר, גדל, השתנה והטוב נעלם כל מה שנשאר זה הרוע שאכל אותו
מבפנים ולא הניח לא עד שהשתלט על כולו, אני מנסה להיזכר ואיני
רואה אותו עוד, אין עוד ילד תמים, אין עוד פנים נעריות, הכל
נעלם בערפל ונשארה רק מסכה של מה שפעם נראה לנכון.  
רק איש, אדם רע, שונא, כועס, קר, מחושב. הולך לו ברחוב מחפש את
הקורבן הבא למעשיו הרעים, אינו מרחם על אף אחד כי אף אחד לא
ריחם עליו, רוצח, אונס ושובר אנשים שלמים לחתיכות קטנות, ואני
שונא אותו, את הילד הזה. אני שונא את הילד הקטן הזה, איך שלקח
ממני הכל, אהבה, חיים, תקווה. לקח ממני הכל ולא השאיר בי כלום.
הרחיק את כולם ממנו עד שרק אני נשארתי ונאלצתי לסבול את כעסו .
בגללו נשארתי בלי כלום, הייתי כלום, אני שונא אותו, את הילד
הקטן הזה, התמים! החמוד? שונא אותו!!!
אינו עוד ילד קטן וחמוד, אינו עוד רואה את הקשת בענן, שפנפנים
לבנים, ילדים קטנים מחכים למתנות החג שיגיעו כל רגע, אינו עוד
רואה את ההיא שלו וההוא שלה, אינו עוד רואה פריחה, רואה רק דבר
אחד שחור, קודר, רואה את עצמו.
רואה הוא דבר אחד, את עצמו, כך יושב וכותב על עצמו חושב על
עצמו ורואה רק רועה, רועה מחושב, חסר מעצורים, ואינו אוהב את
מה שרואה, אך לא מפסיק.  ולפעמים רק לפעמים הוא מדמיין שיש
מישהו שבאמת מעוניין בשלומו, מישהו הרוצה לדעת שהכל בסדר אתו,
רוצה לאהוב אותו, אך הכל חלום, ולבסוף הוא מתעורר ורואה רק דבר
אחד, שנאה...