היא לקחה ממנו את הסווטשרט הכחול עם הריצ'רצ' כי רצתה להרגיש
אותו איתה, את החום שלו, את הריח שלו עליה. בכל זאת היה קר
נורא, לילות של קיץ במדבר ששתלו בו הרבה ירוק והיא קראה לו
בית. השמיים היו מלאי כוכבים, שמדי פעם הוסתרו בעננים לבנים
בצורות שהרוח הזיזה. הם נשכבו, על הדשא או על האספלט, והביטו
למעלה. אחרי איזה זמן, שמסתכלים חזק למעלה, כמו אנשים, במיקוד
שנראה לפעמים טבעי, משהו בפנים מוותר, הולך אחורה, וכאילו אין
סוף לטווח הראייה של העיניים, הן נפתחות עוד ועוד אל האינסוף
של השמיים שנוצצים ועטופים לבן. בסוף תמיד עוצמים אותן שוב, את
העיניים, וכשהן נפתחות ההתמזגות מתפוגגת למציאות.
היא אמרה שטוב לה כשקר, היא לא סגרה את הסווטשרט מעל הגופיה.
חשבה, שאולי ככה תצליח להרגיש בדיוק איפה היא מתחילה ואיפה היא
נגמרת. זה לא באמת עבד לה. לפעמים, בימים לוהטים של קיץ, היא
הלכה יחפה רק כדי להרגיש את הצריבה בכפות הרגליים, התמקדה
בתחושת האבנים הקטנות שננעצו בעור רגיש, שסרב להתחספס, והשאירו
שקע. כשהיא לא יכלה לסבול עוד את עצמה, כשהיא לא הצליחה להרגיש
אותה, לראות לתוכה, גירדה פצעים עמוקים בפרק היד בעזרת
ציפורניים ארוכות משוחות בלק. סכין יפנית תמיד הפחידה אותה,
היא רצתה לדעת בדיוק מה היא עושה, לדעת אותה, ולו רק פיזית,
מוציאה פיסות עור ממוללות מתוך ציפורניה, מביטה בנקודות דם
אדמדמות מבצבצות, הופכות אט אט לטיפות, ניגרות לאורך היד.  
הוא הביא לה שוקולד, אפילו בלי לדעת שהיא הכי אוהבת, והחזיק לה
את היד באצבעות מרפרפות. היא הלכה קצת לאיבוד בעצמה, בשמיים
הארוכים מדי. לפעמים היא כבר לא יכלה לדעת אם דמויות האנשים
שעיצבה לה נמצאות באמת או אולי רק בראשה. היא תהתה שוב, בינה
לבין עצמה, איפה האיש שמעצב לה פרספקטיבה במילים שלו מסתיים
והיא מתחילה. הוא, החזיק לה חזק את היד. אבל לא הוריד את
הניילון הצבעוני מהשוקולד הקטן, כי שוקולד אוכלים כששמחים
ועכשיו הוא היה בעיקר מבולבל.
היא לא רצתה לתת לו ללכת, היא החזיקה אותו ושניהם פיהקו עייפות
של אמצע הלילה. בסוף היא תמיד חזרה הביתה וגם הוא, לשלו. פעם
העירה אותו בדיוק כשהתעוררה, כמעט כאילו היו יחד, כאילו לא
נפרדו לרגע. הוא מלמל בדיבורים של בוקר, היא נאחזה במילים שלו.
הוא חזר לישון והיא חזרה שוב לבהות בקירות צהובים.
החדר שלה היה חי וצבעוני, זוהר קצת באור של ילדות מתוקה, מאובק
בבדידות מתבגרת, והיא לא הפסיקה לחשוב על המוות. היא לא הצליחה
לישון טוב באותו הלילה. פתחה את החלון מהחום, סגרה אותו
כשהתחילה לרעוד, גיששה באפלה אחרי בקבוק המים שהשאירה לה,
נבהלה מהטלפון שנפל והשמיע קול של פלסטיק פוגש רצפה קרה, שתתה,
ניסתה להירדם, ספרה, נכנעה למחשבות, כבשים, עד שנפלה בחצי
עילפון לחלומות מהירים וחדים שנקטעו על ידי צלצול בפעמון.
היא ידעה שזה הוא, אבל עד שהצליחה לגרור את עצמה לזנק לעבר את
הדלת כבר אמרו לו שהיא ישנה. בפרצוף מופתע על ערנות הבוקר
בישרו לה על הביקור והיא רק חזרה להתכרבל בעצמה, במיטה גדולה
מדי. כשהרימה ידיים דחפה לתיק בגדים שהם לא הפיג'מה שלה ודפקה
בדלת הבית שלו. עשר דקות אחר כך, המזגן קירר במלוא העוצמה והוא
החזיק לה חזק את היד מתחת לשמיכת הפוך במיטה שלו.