הכול התחיל כשאימא ואבא החליטו להתגרש. כל ההתדרדרות שלי...
זה התחיל מסיגריות ואלכוהול... ואחרי זה זה כבר הגיע לסמים!
הייתי בצרה ממש גדולה! אבל לא ממש היה לי איכפת. לא אז
לפחות... כי... זו לא אשמתי!
זה רק בגללם! מה? אני אשמה שאבא גילה שאימא בוגדת בו כבר יותר
מחצי שנה? זו אשמתי שהם סתם עשו הצגה אחת של "מאוהבים" לידי
וליד אלעד???
לא יכולתי לעשות שום דבר בקשר לזה. למרות שדיברתי עם היועצת.
אבל לא סיפרתי לה על הסמים אלא רק על הבעיות בבית. אני גם
זוכרת שהיא אמרה לי יום אחד: " ליטל! את לא יכולה לעשות שום
דבר בקשר לזה אז לא כדאי שתשקעי ברחמים עצמיים עכשיו! זה לא
ממש יעזור!"
והאמת היא... שאפילו חשבתי על זה. זו פעם ראשונה שאני באמת
משקיעה מחשבה על איזושהי עצה שמישהו נותן לי. חשבתי על זה הרבה
והגעתי למסקנה שרחמים עצמיים באמת לא יעזרו לי אז החלטתי לנסות
ולצאת מזה.
אף אחד לא ידע על הבעיה שלי. זאת אומרת אף איחד חוץ משירן
ואמיר שהם בעצם זוג חברים שעוסקים בכל העניינים האלו של סמים.
אבל אנשים שמו לב שמשהו בי השתנה. המחנכת שלי לא הפסיקה לומר
לי שאני כבר לא מי שהייתי פעם ושאני נראית כאילו שאני כל הזמן
בדיכי. הרי אני ילדה שמלאה בשמחת חיים. וכל מי שמכיר אותי יודע
את זה. ואולי זה בעצם בא לחפות על כל הצער הזה שיושב אצלי
בפנים?!
האמת היא שלא דיברתי על זה הרבה. רק היועצת ידעה מהסיפור עם
ההורים שלי. ושירן ואמיר... שירן ואמיר זה כבר משהו אחר. הם
משכו אותי לזה מההתחלה. זה לא שהכרתי אותם לפני, פשוט ביום
שההורים שלי סיפרו לי הייתי חייבת לצאת מהבית, להירגע! אז
הלכתי למסיבה... היו הרבה אנשים ואז משהו גרם לי ללכת ולהתחיל
לדבר עם אמיר. הוא ישב בחוץ, לבד. עישן סיגריה. אז באתי
וביקשתי אחת וסתם ישבנו ודיברנו. אחרי זה שירן יצאה והוא הכיר
לי אותה. הם מכירים מגן חובה. חברים כבר שלוש שנים.  
ואז סיפרתי להם על עצמי ועל ההורים שלי. אז הם ניצלו את המצב
כדי להציע לי סיגריה. כמובן שזו הייתה סיגריה שונה מהאלה שאני
הכרתי. ונכון... אני לא מאשימה רק אותם! בסופו של דבר האחריות
היא שלי בלבד ואני מחליטה אם לקחת או לא. כי זה לא שהם הכריחו
אותי הם סתם אמרו לי שזה משהו ש"ישכיח את הצרות" שלי. כמה חבל
שרק עכשיו אני מבינה שזה לא משכיח... זה רק דוחה את ההתמודדות
לפעם אחרת. והאמת היא שזה לא כמו כל הסיפורים האלו של כאלה
שלקחו פעם אחת ואז התמכרו... אני באמת הפסקתי אחרי הפעם
הראשונה! אבל נשארתי בקשר עם אמיר ושירן.
כי בכל זאת... הם הפכו להיות החברים היחידים שהיו לי באותו
זמן. חברים אמיתיים. זה קרה בדיוק בזמן שגיליתי שחברה הכי טובה
שלי, שני, בגדה בי. היא סכסכה ביני לבין חבר שלי כדי שהיא תוכל
להיות איתו. עשיתי הכול בשבילו  וזה היה הדדי, עד ששני נכנסה
לתמונה...
ואז הגיעה הפעם השנייה... לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה.
פשוט... כמובן שסיפרתי לשירן ואמיר החברים היחידים שלי! ואז הם
אמרו לי שהם יכולים לסדר לי עוד מנה.
בהתחלה לא רציתי. כי תמיד הייתי חזקה. ברגע שהחלטתי משהו...
שום דבר לא היה יכול לשנות דעתי ולא משנה מה! אבל... אני לא
יודעת! משהו גרם לי לשנות את דעתי. אולי זה שידעתי שאני לא
אתמכר. וכשאני חושבת על זה... לא יכולתי לדעת שאני לא אתמכר.
כי הרי כולם אומרים את זה ובסופו של דבר כולם מתמכרים.
אז בסוף לקחתי עוד אחת. ושוב אותו דבר. אתה מרגיש במן high
שכזה... אבל זה לא פותר ת'בעיה אלא רק דוחה את ההתמודדות איתה.
וגם לא ממש רציתי לפתור ת'בעיה הזו... אם שני התנהגה ככה
ואיציק התנהג ככה... אז שילכו שניהם להזדיין! אני לא צריכה
אותם!
וככה התחילה מסכת של "פעם אחת לא תשנה" ואיתה מסכת של תוצאות.
כל פעם שהייתי בצרה, דיכי או משהו כזה אמיר ושירן רצו להציע לי
מנה. ואני כמו תמיד אמרתי שעוד פעם אחת לא תשפיע ואז קרה משהו
שלא ציפיתי לבואו... התמכרתי!
ובגלל ההתמכרות קרו לי המון דברים... ירדתי בלימודים וזה לא
שהייתי ילדה מצטיינת אבל היו לי ציונים בממוצע די טוב ופתאום
מצאתי את עצמי חוזרת הביתה בשעות מוקדמות בבוקר ולפעמים מבריזה
מהבית ספר...
אבל לא הודיתי בזה התמכרתי. פשוט לא יכולתי. וגם לא יכולתי
להודות בזה ששירן ואמיר לא חברים אמיתיים שלי. ונכון שבאותו
זמן חשבתי שכן - אבל הם ניצלו את המצב שלי!
ויום אחד הם גם הזמינו אותי לנסוע איתם לפלמ"חים. אמרו שיש כמה
ימים של פנאן על החוף... אני מצידי הסכמתי. אז ארזתי תיק
ונסעתי וזה היה לא לפני שהשארתי לאבא פתק שאומר: "אבא נסעתי
לפלמ"חים, אני אחזור עוד כמה ימים... ביי, ליטל!"
אף פעם לא הייתי צריכה לומר לו לאן אני הולכת או עם מי. הייתי
חופשייה. כנראה שיותר מדי. תמיד הרגשתי שלא איכפת לו ממני
ושאני לא חשובה לו מספיק.
אז נסענו לפלמ"חים וכמובן שהכרתי שם המון אנשים, מהסוג
המפוקפק... וגם הכרתי כמה סוגים של סמים שלא הכרתי עד אז...
באחד מהימים שהיינו שם קיבלתי קריז. לא יכולתי בלי זה וגם לא
היה לי כסף. הרגשתי שאני הולכת למות! אז שירן ואמיר "הצילו"
אותי... אמרו שהם סומכים עליי שאני אחזיר להם כשהם יצטרכו.
וברגע שחזרתי כבר יכולתי להודות בזה, אני מכורה! סיפרתי הכול
לאבא... כבר לא היה איכפת לי אם הוא יכעס או לא רציתי לסיים את
זה. לא יכולתי להסתיר את זה יותר! ברגע שהוא שמע על זה  הוא
קיבל את זה די יפה.  אמר שהוא מצטער על הקטע עם אימא ועל זה
שהוא נתן לי הרגשה כאילו שלא איכפת לו ממני אבל בעצם אני
הבנאדם שהכי יקר לו בעולם. הוא הכניס אותי למכון גמילה הכי טוב
שיש. אבל לפני זה הוא דרש שאני אשכח מאמיר ושירן. טוב בשלב הזה
כבר ידעתי שהם רק הזיקו לי וגרמו לי לצרות אז לא ממש התנגדתי.
אחרי זה הוא הלך להחזיר את החוב שלי לאמיר ושירן... בדרך הוא
גם איים עליהם שלא יתקרבו אליי יותר ושאם כן הוא מסגיר אותם
למשטרה.
וגם חוץ מזה שהוא היה די בסדר איתי... הוא אף פעם לא היה קשה
מדי.

שנה. שנה החזקתי מעמד. אבל מה לעשות? לא יכולתי יותר. והכי
פחדתי שאבא שלי יגלה כי כמה שהוא היה נחמד איתי, ואני כמו איזה
בת זונה מניאקית, שברתי את המילה שלי. לא בדיוק. כי עם אמיר
ושירן לא ממש שמרתי על קשר. אבל שנה אחרי שיצאתי ממכון הגמילה,
חדשה כמו תמיד... הלכתי למסיבה. הציעו שם סמים. התנגדתי, באמת
שהתנגדתי. אבל זה היה חזק ממני. כנראה שהימים ההם היו ימים
יפים עבורי. הם השכיחו ממני את כל הצרות. צרות שהדחקתי לצד. לא
יכולתי להתמודד עם הצרות האלה. זה היה גדול עליי.
אוף... איזה מטומטמת הייתי. זה לא ייאמן. ועוד אמרו שיש לי
פוטנציאל גבוה. אמרו שאני אהיה איזה משהו טוב ככה בעתיד. אני
אהיה מסודרת, כי הראש שלי... תמיד פעל בצורה הנכונה. ואני...
האמנתי לזה. איזה מפגרת!
ואז שוב נכנסתי לתוך העסק הזה. שוב נכנסתי עמוק לבוץ של סמים,
והייתי צריכה למכור את הגוף שלי בשביל כסף לזה. לאבא שלי כמובן
לא סיםרתי. הפעם החלטתי שזהו. אם אני אספר לו אז הוא יותר
בחיים לא סומך עליי ואין מצב אי פעם שאנחנו חוזרים לדבר ושהוא
מעיף אותי מהבית. שוב הגעתי למצב של קריזים ועוד כל מיני חארות
כאלה. כשאני חושבת על זה עכשיו, זה דווקא די מבאס. באמת שהיו
יכולים להיות לי חיים יפים.
אבל כמה חודשים אחרי זה מצאו אותי זרוקה באיזה סמטה.
נהרגתי. מנת יתר. ניסו לעשות הכל. כל מה שהיה אפשרי, אבא שלי
כבר היה מיואש. הוא כבר לא ידע מה לעשות. הוא הפסיק לבקר אותי
בבית חולים כשניסו להציל אותי. ות'אמת... אני מבינה אותו. לא
היה לו אמון בי. אני אפילו חושבת שזה שמתתי ככה, די הקל עליו.