"הגר, בואי מהר!", הוא קרא לי.
ישבתי די רחוק ממנו, ליד המים. טבלתי את רגליי בהם ואת ראשי
טבלתי עמוק במחשבות. הוא היה ידיד, לא קרוב מדי וגם לא רחוק.
היו לו עיניים חומות, עם נגיעות של ירוק. עיניים מיוחדות כאלה,
שלא רואים עד כמה הן יפות עד שמסתכלים ממש לתוכם.
היה לו קול עמוק, לא נמוך מדי, כזה שמרטיט לך את הלב בכל פעם
שהוא קורא בשמך.
"נו הגר, את באה?", הוא קרא שוב. הפעם הפנתי מבטי, קמתי על
רגליי ורצתי לכיוונו. גם הוא ישב די קרוב למים, אבל בקצה מרוחק
יותר של החוף.
"מה קרה?" שאלתי אותו בסקרנות והבחנתי בשמץ של חיוך על פניו.
"אני חושב שמצאתי את הפקק של הים" הוא ענה לי ברצינות מפתיעה.
"הפקק של הים?" חזרתי אחריו כלא מבינה אם הוא צוחק או רציני.
"הפקק של הים! הוא בדיוק כאן מתחת לחול, אני אומר לך!"
התישבתי על החוף לידו והסתכלתי על החול. הבחנתי בזווית העין כי
הוא מביט בי ומחייך.
"את יודעת מה, לא באמת מצאתי את הפקק של הים" הוא אמר והמשיך
להסביר בלי ששאלתי, "פשוט רציתי שתהיי פה לידי כשהשמש תתחיל
לשקוע, והייתי צריך תירוץ משכנע שיגרום לך לבוא".
חייכתי אליו ושתקתי. זה לא הנער שהכרתי, או שחשבתי שאני
מכירה.
זה מישהו אחר, מסתורי, מתוק ומסקרן.
"ראית פעם שקיעה בים?" הוא שאל אותי.
"אממ, לא..." עניתי.
" השקיעות של הים הן השקיעות הכי יפות", הוא אמר והביט אל
האופק.
ככה ישבנו שם שנינו, על החוף ליד המים. בתחילה רק שתקנו.
אחר כך העזתי להניח את ראשי על כתפו, הוא הופתע מעט אך לא
התנגד. הוא חיבק אותי ביד אחת והרגשתי חמימות עוטפת אותי.
ישבנו שם וחיכינו לשמש שתשקע אל תוך אל הים.
וזה התחיל לקרות, השמיים הפכו צבעים מתכלת לאדום וכתום וסגול,
ועם כל צבע הוא חיבק אותי חזק יותר.
הרגשתי כל כך מאושרת, עטופה בזרועותיו ומביטה אל תוך אופק
מושלם.
לאט לאט השמש ירדה לה מאמצע השמיים, הפכה כהה יותר יותר עד
שלבסוף טבעה עמוק בים. מעולם לא ראיתי מחזה מרהיב שכזה.
"וואו! זה ממש יפה", אמרתי לו.
"לא יפה כמוך", הוא לחש לי. והתקרב אל שפתיי. הנשיקה שלו הייתה
הדבר הכי מתוק שהרגשתי אי פעם, ותודה רבה לפקק של הים. |