|
אני זוכרת את זה...
איך כל פעם שהיית מנשק אותי
הייתי רואה ברקים וניצוצות
ממש ככה - ניצוצות, כשאני עוצמת את העינים.
שלא תבין לא נכון - אני לא רוצה אותך בחזרה.
למרות ששנים שיערתי...
אני רוצה את התחושה...
שתציף אותי...
שתגרום לי לצרוח כל עוד אני רק יכולה
שתגרום לי לברוח
התחושה שהכל אפשרי כבר מוכרת לי -
כל מה שצריך זה לתפוס אוטובוס ולהגיע
לאן שאני רוצה להגיע
אין אוטובוס ישיר.
הוא עובר דרך הרבה סימטאות.
והסימטאות האלו צרות וכמעט שלא נתנות להבחנה
אני יודעת - יצרתי אותן.
תנו לי לקחת קו 5 אל העיר ולרדת שם
בסמטה הזו.
בסימטה ששם מרגישים את הכאב
מרגישים את הזעם
ששם מרגישים . |
|
|
יתגדל
ויתקדש...
ד"ר מישה רוזנר
כותב צוואה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.