בדרך כלל כשאני מגיעה לסימטה הזו - אני רצה בעינים עצומות
כדי לא להתקל בדברים שנשארו שם...

בסמטה הזו - שם... מעבר לרחוב הסואן
אני מסתובבת.
מרימה מבטי לשמים ומתפללת
למי? אין לי מושג      למה? אני ממש לא יודעת...
מביטה שוב למטה
מסוממים שנדחקו לפינות הסימטה מזכירים לי דברים
מבטם בעינים שותק וזועק.

ממשיכה ללכת.

שוב מעלה מבטי, כאילו מתחננת - עשה את הדרך קצרה!
אבל היא רק מתרחקת ומתרחקת...

ילדים קטנים שפעם היו משחקים פה
קשורים ברצועות למטה - שלא יפריעו לשכנים.
ויש פה סימן לגינות... שנרמסו ועליהן בנו ארובות...
בלי שום סיבה מיוחדת...

ככל שהדרך ממשיכה, האור הולך ונעלם
מוצאת את עצמי בחושך... בלי שום נקודת אור.
מגששת... נוגעת ברצפה... משהו שזז... עינים לבנות נפקחות מול
שלי... הוא מביט בי בתדהמה... עיניו מוכרות... ממש עומד לי על
קצה הלשון... מי זה?!
שומעת תיפופי ריצה מהירים "רגע! חכה!" אני רוצה לצעוק... אך
הקול שלי נבלע בתוך הדממה ששוררת שם.
אני מתיישבת... אין מוצא... דמעות של "אני רוצה את אמא!"
חונקות את גרוני... אני לא רוצה לבכות! אבל למה?! אני בוכה.

האור מתחיל לעלות... אני מוצאת את אותו יצור שברח ממני קודם -
אני.
בקצה, שם, לקראת הסוף, אני מוצאת את היציאה.
ויחד עם עצמי, בונה את ליבי מחדש.