וככה אני מתחילה,
בעיניים דומעות.
מוזיקה ארוכה ברקע.שקטה.עצובה.
ואחרי שיחת טלפון מעיקה..
אין לי מילים.בעצם, לאף אחד אין מילים.
לא מצאתי אחד שיוכל להגיד לי משהו
שיוכל לדבר איתי בלי אותו המבט.
שיוכל להסתכל אליי ולא להשמע מגוחך.
למעשה אף אחד לא מבין.
אף לא אחד מצליח להבין מה הולך להיות
מה לעזאזל יקרה החל מהשבוע הבא.
למה אני אהפך.
לא מצאתי אחד שיוכל להרגיש אותי,
שיבין מה הולך לי בראש בלי שאצטרך אף להנהן
כולם הופכים לכלום
לחבורה שלא מבינה דבר. אף לא חצי והלוואי שאולי מאית.
הם לא קולטים שלא יוכלו להתקרב אליי, לחבק.
שהם לא יוכלו לראות אותי
שהם לא ירצו.
שאני אראה שונה.
שזאת כבר לא תיהיה אותה בחורה,
שהיא תראה כחושה, חולה.
שהיא תיהיה עם פאה.
שהשיער הארוך שלה יעלם כלא היה.
אפילו הגבות והריסים ימחקו כליל
והחיוך יתקשה ויהפך מאוסה.
איך הם לא רואים כיצד השגרה נשברת ומתמוססת לאיטה?
למה הם לא מצליחים לקלוט את זה.
למה אני צריכה להסביר הכל
למה אני צריכה להיות עסוקה בלשאול
ועוד למה אחד בכלל
למה לבורא עולם.