איש בלי ידיים נכנס לסניף שלנו. במקום ידיים היו לו ווים ממתכת
שאפשרו לו, למשל, לתפוס דברים. עם האיש בלי הידיים באה אישה,
אשתו. היא היתה בערך בת ארבעים וחביבה מאוד. האיש בלי הידיים
לא היה חביב כלל. הם באו לפתוח תוכנית חיסכון, ותורם הגיע
בדיוק כשהעמדה שלי התפנתה. האיש בלי הידיים דיבר רוב הזמן.
ואשתו רק חייכה לידו, מן חיוך נעים כזה. הוא אמר שהם רוצים
לפתוח תוכנית חיסכון בשביל הילדים, ובירר כל מיני אפשרויות,
ואני עניתי לו, וניסיתי לא לנעוץ מבטים בווים שבקצה הזרועות
שלו. אבל הוא שם לב. הוא אמר: "את בטח רוצה לדעת ממה זה קרה?"
ואשתו חייכה במבוכה. האיש סיפר שזה היה מטען חבלה. הוא היה בן
עשרים ובצבא. "כמו שאת רואה," הוא אמר, "לא הצלחתי לנטרל את
המטען". הוא הצביע עם הוו הימני על הפנים שלו, ופתאום הבחנתי
שגם הפנים מצולקות, ועין שמאל היתה בכלל מזכוכית ולא זזה. הוא
שאל אם אני רוצה לדעת מה עוד חסר לו, ואשתו חייכה עוד יותר
במבוכה, וניסתה לרמוז לו שיפסיק. ואני השתדלתי אפילו יותר
להמשיך ולהסביר להם על אפשרויות לתוכניות חיסכון.
בסוף הם בחרו, יותר נכון הוא בחר, כי אשתו בכלל לא התערבה ורק
הסכימה לכל מה שהוא אמר. אז הם היו צריכים לחתום. יש עט כזה על
השולחן שמחובר בחוט מסולסל לבסיס, והאישה נטלה אותו וחתמה.
ואז, כשהגיע תורו לחתום, בדיוק כשניסיתי לחשוב על איך חותם איש
בלי ידיים, והאיש אמר: "אני לא יכול לחתום, אין לי ידיים,
תצטרכי לקחת טביעות אצבעות במקום, כמו מאנשים שלא יודעים
לכתוב", והיד שלי פתחה אוטומטית את המגירה עם כרית הדיו. אז
האיש צחק. צחוק אכזרי כזה. ותפס את העט עם הווים שלו ופשוט חתם
בכל המקומות שצריך.
אחר כך הם הלכו - האיש בלי הידיים והאישה שלו. לפעמים זוגות
מחזיקים ידיים, או שהאיש כורך את היד שלו סביב הכתפיים של
האישה, או סביב המותן שלה. אבל הם סתם הלכו אחד ליד השני,
האישה קצת אחרי האיש, בעצם. ואני הכנסתי את הנתונים מהניירות
שלהם למחשב, ותייקתי את הניירות איפה שצריך לתייק, והיום המשיך
לו.
מזג האויר היה אפרורי באותו יום. האוויר היה לח וגשם ירד ללא
הפסקה. כשיצאתי החוצה בסוף היום היכו בי הקור והרוח גורמים לי
להתחבא בתוך צווארון המעיל. תחנת האוטובוס היתה עמוסה, וכולם
ניסו להצטופף מתחת לגגון של התחנה, כמעט רומסים אחד את השני.
אני העדפתי להירטב ולא להידחס עם כולם. אני לא אוהבת מקומות
שעומדים בהם הרבה אנשים יחד. אם הייתי יכולה, הייתי קונה לי
מכונית.
האוטובוס הגיע אחרי הרבה זמן. הוא היה עמוס מאוד ואנשים נדחפו
על המדרגות שלו, כדי לא להירטב מהגשם, וכדי לא להישאר בחוץ,
ואני החלטתי לחכות לאוטובוס הבא. בינתיים ישבתי בתחנה. הגשם
המשיך לרדת, מתופף על הגגון של התחנה, ואנשים התחילו להתקבץ
שוב. אישה עמוסת סלים התיישבה לידי, מתנשפת בקולניות. נערה
ונער נשענו על אחת הדפנות של התחנה, ידיו תחת מעילה. עכשיו איש
ספון בתוך מעיל גשם ארוך. הוא מתיישב ליד האישה המתנשפת. אני
יוצאת מהתחנה, מעדיפה את הגשם על האיש בתחנה. עוד אוטובוס מגיע
בולע בתוכו את כל יושבי התחנה. אני נותנת לו לעבור. באוטובוס
השלישי אני עולה.

את הצעקות אפשר לשמוע כבר מלמטה. אני גרה עם סבא. אחותי, מיכל,
צועקת עליו: "אתה לא יכול לא לבוא! אתה פשוט לא יכול! זה לא
הגיוני. זו הבת שלך!" אחר כך הפוגה. זה סבא עונה לה, בשקט. אני
נכנסת. סבא אומר לי "שלום, נעמה". מיכל לא אומרת לי שלום. היא
הולכת בחדר הלוך ושוב. היא מאוד כועסת על סבא. הוא עושה לה
בושות. סבא אומר לי: "מיכל משתוללת על זה שאני לא בא לאזכרה
השנה". אני מורידה את המעיל. הוא משאיר שלולית קטנה של מים
בכניסה.  
אני שונאת אזכרות, ואני שונאת את המריבה השנתית על זה. עכשיו
זו השנה השלישית. כמעט מסורת. מיכל ממשיכה: "זה לא רק מה
שאנשים יגידו, שאתה לא בא לאזכרה של הבת שלך. מי יגיד קדיש על
אמא? מי יגיד קדיש על אבא? על יונתן?" סבא אומר למיכל: "קדיש!
אני לא אומר קדיש גם אם אני בא. אין לי שום דיבור עם אלוהים!
שתדעי לך את זה. אני שתקתי לו על הרבה דברים, אבל זה..." עכשיו
הוא משתתק בפתאומיות. הוא רועד. אני הולכת להביא לסבא מים
מהמטבח.
כשאני חוזרת עם המים, מיכל קוראת לי הצידה. היא אומרת: "אולי
תדברי אתו את? לך הוא מקשיב". אני אומרת: "אני אבוא. אבל אני
לא משכנעת אף אחד". מיכל מסתכלת בי בבוז. "אז על מצפונך שלא
יהיה קדיש" היא אומרת. שיהיה, המצפון שלי יכול לשאת גם את זה.
אחד מיני רבים. ביום ההוא הלכנו למסעדה בגללי - אמא, אבא,
יונתן, ואני. בדיוק השתחררתי מהצבא, והתקבלתי ללימודים
באוניברסיטה, ואבא ואמא החליטו לעשות בשבילי מן מסיבונת. מיכל
לא יכלה לבוא. היא למדה למבחנים של סוף סמסטר. לא היה לה זמן.
מיכל ממשיכה לדבר אתי. "סבא יורד מהפסים לגמרי", היא אומרת,
"את ראית איזה ספרים הוא קורא?" "כן, אני קניתי לו", אני מודה.
מיכל מסתכלת עלי עקום: "המיתולוגיה הדנית?!" "לא רק," אני
אומרת, "הוא מחפש". "ולמה, אם מותר לי לשאול?" "כי נמאס לו
מהאלוהים של היהודים," אני אומרת, "הוא טוען שהוא מתנכל לו
אישית". אם מיכל היתה נוצריה, היא היתה מצטלבת עכשיו. במקום זה
היא אומרת רק: "צריך לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי, זה מה
שצריך". ואחרי כמה זמן: "וגם לך לא ממש יזיק. לא, באמת, אני
הלכתי לכמה פגישות וזה היה ממש מרענן".
אני מספרת למיכל: "היום בא אלינו לסניף איש בלי ידיים". "בדיוק
מה שהיה חסר בשביל יום נפלא", מיכל עונה. "היתה לו אישה," אני
אומרת, "והם סיפרו לי שיש להם שני ילדים. הילדים שלהם נולדו
אחרי שהוא נהיה בלי ידיים". מיכל אומרת: "כידוע לך, אפשר להביא
ילדים לעולם גם בלי ידיים". היא גורמת לזה להישמע לא קשור. אבל
היא לא מבינה - איש בלי ידיים - הוא לא יכול לחבק את אשתו,
להעביר את היד ברכות על גבה... ואשתו, היא היתה כל כך נחמדה,
למרות שהיא מפסידה את כל הדברים האלה.
מיכל מתקשרת לחבר שלה, שיבוא לקחת אותה חזרה לדירה שלהם. היא
נראית ממש מדוכדכת. הביקורים אצלנו עושים לה רע. היא אפילו
אומרת לי את זה. גם לי היה פעם חבר. לפני הפיגוע ההוא. אבל הוא
עזב. הוא היה אתי בבית החולים, וכשקברו את אמא ואת יונתן,
ובסוף גם את אבא, שלא הצליח לשרוד את הפציעה, וכשיצאתי מבית
החולים, וכשהעברתי את הדברים שלי מהבית הריק לכאן, אבל אז,
בפעם הראשונה שהעביר את ידו על העור השרוף... אולי אני צריכה
למצוא לי איש בלי ידיים, שכפות המתכת שלו לא מבדילות בין עור
לעור.