[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא ניר
/
תאר לעצמך

תתאר לעצמך. פשוט תדמיין מה יכול לקרות...

אתה מתעורר כשפניך על האספלט הקשה. אתה פוקח את העיניים ורואה
רק שחור. כאב כללי מתפשט בכל גופך כשאתה מנסה לקום. אתה מרגיש
שהזרועות והעורף שלך שורפים. אולי נרדמת כשגבך כנגד השמש. רק
שאין שמש. אתה מתהפך ורואה שהשמיים אפורים. עננים על גבי עננים
מכסים את השמש והשמיים. אתה מתיישב.
מה שנגלה לעינייך עוצר אותך במקומך... הבניינים סביבך
מפורקים, הרוסים, שבורים. מכוניות מרוסקות בצדי הכביש, חלקן
הפוכות. עשן עולה מסביב, קירות חרוכים, מספר שריפות קטנות
בוערות במרחק. רסיסי זכוכית מפוזרים ליד כל בית ומכונית, אין
אפילו חלון אחד שלם. רוח חמה נושבת ממרכז העיר, נושאת עמה
ריחות של עשן וניירות עיתון חרוכים שמתעופפים ומתערבלים ברוח.
למרות השמיים האפורים חם לך. העורף שלך צורב, הזרועות שלך
אדומות. במרחק, במקום בו היה פעם מרכז העיר יש עכשיו שריפות
ענק בוערות, תימרות עשן שחורות וריח של בשר שרוף. אתה לא מצליח
להבחין בבניינים הגבוהים שהיו שם פעם.
אחרי זמן ארוך של התבוננות, ההלם חולף מעט. אתה קם, מרגיש
בחילה, אבל מצליח לעמוד. אתה נכנס לחנות ברחוב, מחפש מישהו אחר
שיודע מה קרה. אתה עובר דרך חלון הזכוכית המנופץ ורואה שהמבנה
התמוטט. כשאתה מבחין בגופה קבורה ברובה מתחת לקורות הגג, אתה
נסוג חזרה החוצה.
כל העולם נצבע באפור, פתאום אתה שם לב. השמיים, הכביש,
הבניינים, הכל. כמו בסרטים הישנים של מלחמת העולם השניה. רק
הדם מהגופות עדיין אדום. רק הידיים שלך, ששורפות יותר ויותר,
נשארו אדומות. אתה מתחיל ללכת לכיוון הפרברים. הריח של העיר
מחליא אותך. החום והעשן עושים אותך צמא. אתה מרגיש כאילו בלעת
פליטת מנוע של מכונית נוסעת במשך שעתיים. הגרון שלך צורב והבטן
שלך מתהפכת. השפתיים שלך יבשות. אתה נכנס לבתים ומוצא שם רק
גופות. הברזים יבשים, המקררים הפוכים, ואפילו המים שבעציצים
נשפכו כשאלו התנפצו.
אתה ממשיך לאורך הכביש, וכבר יש פחות מכוניות. אין רעש, רק
שריקת הרוח החמה שבאה מהעיר. עמודי החשמל והטלפון עומדים
זקופים, אבל החוטים שעליהם נפלו ברובם. אתה בכלל לא טרחת לנסות
את הטלפון בבית.
אתה נכנס לפרברי העיר. הגינות יבשות, כל הצמחים קמלו. גם כאן
אין מים בצינורות. אתה ממש צמא עכשיו. הגוף שלך כואב, הצריבות
שאיתן התעוררת כבר לא נראות לך כמו התוצר של השמש, הן כואבות
יותר מזה. שלפוחיות מוזרות מתחילות לגדול על הזרועות שלך. בכל
צעד העצמות שלך נחלשות. כאבי ראש וסחרחורת משתלטים עליך כמעט
לגמרי, אבל אתה ממשיך ללכת. אתה לא מוכן למות כאן, בצדי הכביש
כמו כל הגופות החרוכות והמנופחות שראית בדרכך. אתה ממשיך ללכת,
מחפש מישהו שיודע מה קרה, שיכול לעזור. מישהו שרק יגיד לך
משהו, שתדע שלא איבדת את השמיעה. שתדע... שתדע אם יש בכלל עוד
את מי לשמוע.
אתה מנסה לדבר, לקרוא לאחרים, לצרוח, אבל הגרון שלך יבש, מעושן
וחרוך ואתה לא מסוגל לדבר. אתה ממשיך ללכת, מנסה למצוא קצת
מים. כל הקירות הלבנים נהיו אפורים, באמת, לא רק בגלל התאורה.
נראה שהעשן והאש חרכו אותם. אתה נכנס לבית אחר בית... מחפש.
בכל מקום אותו הדבר: אין מים, אין חיים. רק גופות ויובש.
בקבוקי יין התנפצו, בקבוקי פלסטיק רתחו והתפוצצו.
בסופו של דבר אתה מוצא מים... בריכת שחיה של אחד הבתים. בבריכה
יש שלוש גופות, שקועות בקרקעית. נראה שהם קפצו פנימה. אתה לא
מסוגל לשתות... לא מהמים שהם הקבר של אותה משפחה. אילו היית
שותה, היית מגלה שהמים ספגו מנת קרינה כזאת שהם רעילים כמו
פלוטוניום. זה כבר לא משנה עכשיו. אתה ממשיך הלאה. מתחיל ללכת
לכיוון העיר השכנה, אולי לשם הלכו כל האנשים ששרדו.
משהו מציק לך. משהו שאתה לא בדיוק מצליח לזהות אבל חשוב מאד
שתזהה. זה בא משמאלך. אתה מסתכל ורואה משהו ברחוב הצדדי. אתה
הולך לבדוק מה זה ששוכב באמצע הכביש. מה שמשך את תשומת  לבך
נהיה עכשיו ברור. רעש! רעש סטטי של רדיו לא מכוון. אתה מנסה
לרוץ אבל בקושי מצליח ללכת. האיש שהחזיק את הרדיו מת כשידו על
כפתור הכיוון. הוא מכוסה בשלפוחיות קטנות, פיו יבש, והוא נראה
מפוחד למדי. אתה לוקח את הרדיו מידו. אתה מתחיל ללכת, לכוון
ולזוז, מחפש באוויר הריק קליטה כלשהי ממקום כלשהו. רק לשמוע
מישהו שיגיד לך שהכל בסדר. אבל, כמובן, זה לא קורה. הרדיו
ממשיך בשידור הסטטי.
הגשם מתחיל לטפטף. אתה בקושי הולך עכשיו.  אתה מנסה לשתות ממנו
אבל הוא חומצי ומעכל את לשונך ואת פניך. אתה גורר את עצמך,
מנסה שוב ושוב את הרדיו, נאבק לצאת מהעיר, אולי כל העיר אינה
קולטת רדיו בגלל הפיצוץ. אתה מנסה לצאת מהגשם שרק מתחזק. הוא
שורף אותך... אתה שורף מבפנים. אתה מגיע לראש הגבעה ורואה את
העיר שלך, מכתש במרכזה, הרוסה ושבורה. אבל אתה לא מתפלא מכך
כלל. מה שעוצר אותך זה המראה של העיר השכנה, במרחק, מופצצת,
הרוסה, מעלה עשן.
אתה עוצר, מתיישב המום. הגשם שוטף אותך, ואתה יודע שהוא ישטוף
את גופתך בעוד זמן קצר. היד שלך קופאת על מחוג הרדיו. קול
אנושי נשמע. אתה מצמיד את אוזנך לרדיו, שותה את המילים שאולי
יצילו את מה שנשאר ממך.
והמילים נשפכות מהרדיו "הישארו בבתיכם... אתם בטוחים בבתיכם...
כוחות ההגנה שלנו מוכנים לכל מתקפה... אנו במלחמה, עד שיושמדו
כל האיומים על קיומינו... זוהי הודעה מוקלטת מחדר המלחמה...
אזרחים הישארו בבתיכם... אתם בטוחים בבתיכם..." נשפכות המילים
כמו הגשם במרחב, נופלות על אוזניהם של המתים. חוזרות
ונופלות... חוזרות וחוזרות וחוזרות הרבה אחרי שהרדיו מת, הרבה
אחרי שאתה מת. חוזרות לנצח, הרבה אחרי שהתקווה מתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כפות הידיים שלך
ממש יפות!
כן, אני יודע,
רק חבל שהן לא
מתאימות
למכנסיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/5/02 15:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא ניר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה