כולם כאן מופרעים
כל הזמן הם צועקים
די! אני אומרת, אאבל הם לא שותקים
את ילדה רעה, אז תסבלי ברעש
רק אל תשבי בחוסר מעש
אתה עושה לי רע, היא אומרת
והוא צועק נורא
כשתמיד צועקים, בסוף כבר ברירה
כשאני מתרעמת, הם אומרים:
לכי תמצאי לך הורים אחרים!
אסור לך לכעוס, מה את כועסת?.
מצטערת, בסך הכל רציתי קצת שקט
חיפשתי רק שקט, היא אומרת
רציתי שלווה, שוב חוזת
אז אולי זה יגיע עם מעט אהבה?
כמו וירוס שמתפשט מהר
כשהכעס מגיע הוא לא מוותר
הוא נכנס לכל חור
וצועק כל הזמן
ואני מייחלת שאעוף כבר מכאן
כשגדלים על ברכי הכעס
הכעס הוא כל מה שמכירים
אז אמא, אבא, אחר כך אל תתפלאו
שאנחנו כל הזמן רבים,
וכל הנתקל בה בעת כעסה
מצטייר לפתע כמעין מעמסה
היא תמצא כל סיבה מדוע הוא מרושע ומיותר
ולפתע גם בו ידבוק הכעס המכוער.
למה תמיד חייבים לצעוק,
למה תמיד עצבנים
כולים עייפים, עמוסים, כעוסים,
הם לא רעים, הם רק... לא מרוצים?