ג'וני בלו היה בחור חתיך. פיאות לחיים חומות עבות מעטרות פנים
נאות שמחוברות לגוף מדליק והרבה הרבה (יותר מידי) סקס אפיל.
הוא היה זריז מחשבה, חד הבנה, בעל ראייה כוללת פשוט מדהימה,
בקיצור - אינטיליגנט אמיתי.
רק מה, לג'וני הייתה בעיה אחת, הוא לא זכר.
כשהיה בבית ספר, היה "ספץ" בשיעורים, קלט הכל, הבין תמיד לפני
המורים, הוא לא היה חרשן, אז לפני השיעור היה מעתיק שיעורים,
וגם אם לא הלך לו משהו במבחנים, כל חרמנית מזדקנת (=מורה) שמחה
לתת לו את ה-85 שלו לתעודה, העיקר שתוכל להגיד אז שג'וני אוהב
רק אותה.
אז ככה, גם בלי משהו זיכרון, ג'וני עבר בכיף ובסבבה את התיכון,
ולמרות שלא היה חרשן, ולא עשה שיעורים, תמיד היה מוקף בחברים.
בביתו של ג'וני הטלפון תמיד צלצל, בחורות, בחורים, כולם רצו
בקרבתו.
חלק הכיר, חלק לא, אבל מה זה חשוב מה ג'וני זוכר, העיקר
שזוכרים אותו.
אכן ג'וני היה בלתי נשכח, ועודנו, ואני זכיתי להכירו כשהיה בן
20 או שמא היה בן 21, לא זכור לי בדיוק מתי וכיצד.
ואם כבר נשאלת השאלה אז לא, בצבא ג'וני לא שירת, וגם לא הייתי
קוראת לו בדיוק משתמט. ג'וני קיבל צו ראשון ככולם, ואפילו
הגיע, אך כשהתגייס לצבא פשוט לא זכר שצריך להתעורר עוד לפני
שהשחר מפציע.
מפקדיו של ג'וני חיבבהו, כמו כל השאר, אז שחררו אותי על סעיף
נפשי, כי מה לעשות, הוא פשוט לא זכר.

הייתי באמצע שנות ה-20 לחיי, בחורה די בשלה ובוגרת, ישבתי בבית
קפה עם חברות  וקלטתי בזווית עיני בחור מדהים, והנה אני מתארת:
פאות לחיים חומות מעטרות פנים נאות שמחוברות לגוף מדליק והרבה
הרבה (יותר מידי) סקס אפיל, אין מה להגיד, הלוק שלו היה פשוט
בלתי רגיל.
ניגשתי אליו, פתחתי בסמול טוק שובב שהתפתח לשיחה עמוקה, כי עם
ג'וני פשוט כל שיחה עמוקה כתהום, וכל מילה מלאה בכל כך הרבה
חום...
הבטתי בו במבטים מלאי הערצה ושאלתי את עצמי מאיפה החתיך
האינטליגנט הזה נפל עלי סתם כך, וכשאמר שהוא חייב לזוז
וביקשתיו שלא ישכחני הוא הבטיח כל כך...
עברו יום, ועברו יומיים, וידעתי שג'וני שכח.
כי ג'וני פשוט לא זוכר. ג'וני הוא לא סתם מפגר.
ג'וני חכם, ג'וני חד וזריר מחשבה, לג'וני יש גם ראייה כוללת
וגם חזות מדליקה.
ג'וני בלו היה ונשאר כחידה עבורי, כל כך מוזר, איך עם כל
האינטליגנציה שלו, הוא פשוט לא זכר.



עד שיום אחד מספר שנים לאחר מכן, שוב את  ג'וני ראיתי, אותן
פאות לחיים מדליקות שעשו לי את זה בעבר, אותו חיוך מתוק, אותו
בחור שאותי פשוט לא זכר.
ניגשתי לדבר איתו, זה היה בים, וקלטתי את  ג'וני בוחן את גופי
המכוסה בבגד המינימליסטי ביותר, לא נורא, לג'וני אני מרשה, כי
ג'וני הוא לא סתם מישהו אחר.
הוא שלח אלי חיוך מבויש, וניסה להתחיל איתי בטון די נרגש,
ואני, משועשעת, הסברתי לו שאנחנו כבר מכירים, אבל פניו של
ג'וני החווירו מהר, והוא הבהיר לי בפשטות: "מצטער מאמי, אני
פשוט לא זוכר..."
החלקתי על זה, כי ידעתי שעד כמה שג'וני מושלם בכל מובן, את
בעיית הזיכרון שלו הבינותי כבר מזמן.
דיברנו שוב, שיחה נהדרת, ולמרות שהוא לא זכר הבהרתי לו עד כמה
שאני כן זוכרת, ואכן כמו שציפיתי הפעם העניינים זרמו קצת יותר,
ומצאתי את עצמי במיטה של הילד שלא זוכר...
לא אכפת לי, הייתי בוגרת ובשלה להחליט החלטות, ולבלות את הלילה
עם ג'וני זהו חלום של הרבה בחורות, בבוקר התלבשתי ולפני שהלכתי
הביתה, כתבתי לו את הטלפון על המקרר, שלא יגיד שהוא לא
זוכר...

למרבה הפלא, ג'וני התקשר, ובאתי אליו בסוף שבוע אחד, והיה כיף
ושוב היינו לבד.
לאחר מכן יצאנו כמה פעמים וממש נהנינו, ג'וני אמר לי שאותי הוא
תמיד יזכור ונהיה תמיד רק שנינו, לא ידעתי אם ממש האמנתי, אבל
ממש רציתי להאמין, והאמת, שבשביל לבלות עם ג'וני הסכמתי להכל
גם בלי ממש להבין.
יום אחד, נתתי לו את הכתובת שלי, ואמרתי לו שיבוא לקפה, והנהן
בראשו בשמחה הבחור היפה.
ובמועד הביקור, מפתן ביתי היה שקט ואני בהיכון לדלת לרוץ, בעוד
סערה לא אופיינית לחודש מרץ החמים הייתה בחוץ.  
עברה שעה, קר כאן ואני רוצה את ג'וני איתי, הוא אמר שהוא לא
שוכח אותי!
ועברו שעתיים, הגשם עודו דופק על חלוני וג'וני רגליו מביתי
מדיר, אז התקשרתי אליו למקרה ששכח - ולו רק בשביל להזכיר.
בביתו אין תשובה, והסלולרי לא זמין, טוב נו זה עוד לא נגמר,
בטח ג'וני שוב סתם לא זכר...
הגשם פסק, והחיים המשיכו כתמיד במסלולם, וג'וני לא נשכח, אך
נעלמו עקבותיו לפתע כך, כאילו ברח. השכח?


מכתב לג'וני

לבלתי נשכח.

ג'וני, אני מתגעגעת...
אני מרגישה כמו ילדה מטומטמת אבל אתה כל כך חכם וחמוד ואני
רוצה אותך ואתה לא כאן.
קבענו להיפגש, ועדיין לא הגעת, וזה היה כל כך כל כך מזמן...
אני באמת לא יודעת מה הקטע שלך, נותן לבחורה תחושה שאתה
בעניין, ואז מתנהג ככה, כמו מבריזן, ואתה יודע ג'וני, זה לא
תירוץ, לשכוח ככה כל הזמן.
וחוץ מזה ג'וני, אמרת שאני האחת שלא תשכח, ואני האמנתי (או
לפחות רציתי להאמין) כל כך...
אז עכשיו אני אולי כועסת ונוטפת קור, אבל כשתיזכר בי, בבקשה
תתקשר, מבטיחה שאזכור.

אחת מאלפי נשכחות.


אחרי מספר שנים פגשתי אחת מידידותיו הרבות של ג'וני, שאלתי
אותה אם גם אותה הוא שכח.
היא הסתכלה עלי במבט עמום ואמרה שהיא מקווה שלא כך.
שאלתי אותה אם הם בקשר, ומדברים, ואם היא רואה אותו לפעמים.
היא אמרה שהוא לא בדיוק במצב להתקשר , אם אני יודעת למה היא
מתכוונת (טוב נו זה ג'וני, תמיד עושה בעיות...), אבל בכל זאת
היא פוגשת אותו לפעמים בלילות...
שמחתי בשבילה שהיא לא נשכחה כמוני, ואולי הייתה בשמחתי אף שמץ
קנאה בשל המצב, או אז הוספתי, ואיפה ניתן למצוא את ג'וני
עכשיו?
היא הסתכלה עלי שוב ואמרה בכעס מלווה במבט מוזר: מה את בסדר?
ג'וני מזמן כבר נקבר! ובעוד אני מנסה למנוע מדמעה קטנה ועקשנית
לבצבץ מעיני, שאלתי כיצד, והיא אמרה שזה היה ביום חורפי וגשום,
בחודש מרץ אחד, עצבן את ג'וני משהו שהוא לא זוכר והילד היה
מוטרד כך מסתבר, כל כך התרגש מהעניין שבטעות (עם כל
האינטליגנציה שלו..) הזריק לעצמו קצת יותר...










מעניין אם עכשיו ג'וני זוכר...