כאילו שלשים את המילים עכשיו אחת אחרי השניה זה משהו שדורש כאב
פיזי או אומץ מיוחד או הקזת דם וכאילו שחסר לי דם וכאילו.
תכלית קיומי לא נודעה עד עולם או אולי עד עכשיו אז ישבתי
והקלדתי לא בלי פחד אבל בלי סימני פיסוק את ההתחלה הזאת שאני
מקליד.
יש כאן פרדוקס גלוי אך לא מגביל.
אם היא הכריזה על עצמה, שהיא המוזה שלי, ועכשיו אני כותב עליה,
האם זה אומר שהיא צדקה והיא המוזה? או אולי פשוט אני כותב
עליה. כלומר האם כתיבה על המוזה שלך משאירה אותה בחזקת מוזה
ולא פשוט משוגעת כמוה שדורשת שתכתוב כבר על האמבטיה שעשתה לך
היום.
כן.
כשהיא הגיעה הייתי שוב מין חידלון, שמן במשמניי, אולי אפילו
הזלתי ריר בגלל שלא יכולתי לאזור את הכוח להחזיק אותו בפה. היא
נכנסה וסיפרה לי על חבר שלה שגוסס וביקש ממנה שתספיד אותו.
אמרתי לה שזה הגיוני ושאני רוצה שהיא תספיד גם אותי.
בטח. היא אמרה שאין בעיה, ושהיא תשמח.
"אני רוצה שתגידי שתמיד הערכתי כל צורת חיים נטולת תודעה יותר
מחיים מודעים."
חייכה.
"אתה פשוט צריך אמבטיה". אמרה והמשיכה לחייך. לא זוכר איך,
אחרי חמש דקות הייתי באמבטית קרח.
הרעד העצום שלי רעד והיא אמרה: לא קר לך הרי, אבל תרעד.
הביאה שמן זית ומרחה אותי, שיפשפה בספוג.
חז"ל אמרו ששמן זית טוב לזיכרון.
אז אל תשכח.

סביב קוביות של קרח, הספוג השמן, הריח זיתים, לא הצלחתי
לבכות.
באמבטיה, במים הקרים נתתי את עצמי בפעם השניה לזאת שבחיקה חלב
של מכשפות. מכשפה זה רע?
אני רואה יותר מדי, ולא יכול לשאת את זה. קשה לי להסביר אפילו
לעצמי. מה אני רואה?
יותר מדי.
היא רוצה שנעשה ביחד ילד וכל פעם שהיא מזכירה את זה אני מגיב
בנונשלנטיות, מנהל איתה דיון חצי אתי/לוגי ואחר כך מתרסק ולא
מבין למה. סתם דיברנו מין שיחה חצי הזויה על ילדים מחוץ
לנישואים ומה פתאום שאני ככה אתרסק ממה אני עשוי בכלל.

אתמול דיברתי עם הגר, שבאה עם ערן ויש להם שמות אבל זה מאוד
מציק לחשוב על זה שיש להם שמות. אני רואה אותם עכשיו ואין כמעט
דבר שאני יכול לצקת לתוכם חוץ משמותיהם.
אז אני אגיד שלפני ארבעה ימים הם באו. ודיברנו די הרבה, שתינו
ועישנו, חיסלנו בקבוק שלם של וויסקי. ערן חבר שלי והגר עובדת
איתו והם מכירים בערך שבוע נפגשו אולי שלוש פעמים.
באיזה שהוא שלב ערן אמר שאולי נלך לישון שלושתנו וכך היה רק
שאחרי כמה דקות הם התחילו ואני גם הצטרפתי.
אף פעם לא הייתי במיטה עם זוג ואולי אני אחזור עוד לסיפור הזה,
מה שחשוב זה שבבוקר שלפני ארבעה ימים, הגר שתקה ואנחנו היינו
די משועשעים היא בעיקר שתקה.
אתמול היא ישבה כאן שוב עם ערן ושתקה. ערן אמר שהיא לא מדברת
כבר שלושה ימים.
שאלתי אותה אם היא עדיין נסערת מאז, אם הסיבה לשתיקה שלה קשורה
איכשהו בלילה של שלושתינו.
היא הביטה בי ואמרה : "אני לא מאמינה בסיבה ותוצאה."
או קיי
באותו רגע גם אני לא האמנתי בסיבה ותוצאה.
אני לא כותב בגללך מוזה. אני כותב בגלל שלא נשארה לי אף ברירה
אלה לכתוב.

המשפט ההוא, פשוט ובהיר ערער משהו מאוד בסיסי. אקסיומטי. אני
מרים כוס והיא מורמת. אני עוזב אותה והיא נופלת. סיבה ותוצאה
הם הסדר שגורם לי להאמין שיש לי שליטה במציאות שסביבי. אבל
כשמדובר בעולם שלא נשמע לחוקי הפיזיקה, מי אמר שסיבה ותוצאה
שולטים גם שם?
כשאתה מעליב אותי אני נעלב. המשפט הזה מקיים את עצמו. אם קבעתי
שהעלבת אותי אז העובדה שנעלבתי כבר טמונה בכך שהגדרתי שהעלבת
אותי. אתה יכול להגיד לי שאני חרא של בנאדם. זה לא בהכרח יעליב
אותי. תלוי מי אתה, תלוי למה אמרת את זה. אם לא פגשתי אותך
מעולם ופתאום סתם כך בתור למזנון פלאפל תפנה אלי ותגיד לי את
זה, סביר להניח שאני אהיה מופתע אבל למה שאני אעלב?

זה לא שאני כותב בשבילך, אבל את חייבת לדעת שבגלל הנוכחות שלך
בחיים שלי איבדתי את הכל.
הכל אבד וכל מה שנותר זה זה. לשבת ולכתוב. ואני מרגיש שכבר
אוננתי מספיק לחיים שלמים ולא עושה סרטים, לא מילואים, לא עובד
בשום דבר, לא מזיין אותך כבר די הרבה זמן.

מרגיש שאני יכול לשבת ולכתוב עד שהדף הזה ישרף, שהמחשב יימס,
שהחשמל יקפא בעורקים שלי.
מוזה. מה עכשיו?




09/05/2002