והיא עדין ניצבת
שם באותה התנוחה
חדת הלשון וחסרת המנוחה
לא נרדמת אפילו לכמעט דקה
שוכבת ערה בחושך
מתענגת על תחושה מתוקה
פוסעת חרש בשדות נפשי
לא מתכופפת גם
כשבא ענן גשם אפור וגבשושי
והיא משקה אותי ומטפחת
בשעה של חוסר נחת
היא לא משאירה פצועים מאחור
מחבקת בשתי זרועותייה
כשהיאוש רועד מקור
והיא נושבת לרגעים מספר
כשפורץ לו בזעם אותו המטר
והיא לא זזה מילימטר מארץ חיי
נשארת מיושבת עמוק בורידיי
והיא שרה לי שירים
כשאין שם אף אחד
לא נותנת לי לרגע
להיוותר לי כך לבד
ואז אני מעניקה לה כוח
ומונעת ממנה לברוח
כי היא חייבת לי את עצמה
ברוח ששורפת כשבאה באימה
והיא עדיין יושבת קרוב קרוב
וזוכרת ללחוש לי מתי שרע לי
שיגיע שוב הטוב
ובלעדייה הייתי מתה
או אולי גוועת מבפנים
קוראים לה התקווה
והיא מעניקה לי את החיים...