.1
"מדבר," אריק אומר ונכנס לרכב, "כמה ימים אני מחכה למדבר
המזויין הזה והוא לא בא!". הוא והילה מתמקמים במושב האחורי.
"שים!" הוא מוציא מהתיק דיסק ומרים אותו לכיווני, "הכל מתוכנן.
כל הנסיעה הזו כבר מתגלגלת לי בראש לפחות שבועיים", הוא מכריז
ומשעין את ראשו על החלון. "בוקר טוב!", אני אומר. הילה מתיישבת
מאחוריי ומעסה לי את הגב לדקה. נילי מאחור מסדרת את תא המטען.
קר בשעות האלו.

"אחחח... מדבר!", אריק מחבק את הילה. "כלום, אני אומר לכם
כלום. על כלום אני לא חושב היום!". היא נשענת עליו ומחפשת
תנוחה לשעתיים הקרובות, היא נינוחה הבוקר. "שים את הדיסק בן
אדם!" אריק אומר בהחלטיות. אני מצפצף לנילי. הפגוש נסגר. היא
נכנסת לרכב בחיוך רחב, ומדליקה את החימום. מאיר אריאל בדרך
לנמל התעופה. אנחנו בדרך דרומה.

בבית קמה אנחנו עוצרים לקפה. אריק ואני הולכים למזנון, הבנות
מתקשרות לילדים, כל אחת לאמא שלה. הקופאית נראית עייפה, יש לה
מבט מיואש. היא לועסת מסטיק, ופונה אלינו באדישות. אין לה כסף
קטן, היא רוטנת. אריק מרוקן את הארנק שלו על שולחן העץ. אני
מוצא כמה שקלים בכיס החולצה. אנחנו מחייכים אחד לשני בשפתיים
קפוצות.

"אני כל כך שמח שהילה התעקשה על הסופשבוע הזה בן אדם, אין לך
מושג כמה...", הוא אוסף את המגש ומחייך לקופאית, "אני כבר
נחנקתי. אני כבר ראיתי את עצמי נקבר במשרד, בתוך הניירת, בתוך
הפגישות האינסופיות האלה."
"מכיר," אני אומר, "אתה לא צריך לספר לי על זה."
"אני יודע," הוא עונה. "אני יודע שאין שום דבר מקורי בצרות
שלי, חוץ מזה שהבטחתי להילה בלי קיטורים, היא השביעה אותי.
היא התערבה איתי שאני לא אצליח להעביר את הטיול הזה בלי
קיטור אחד משמעותי." הוא מחייך.

נילי מעבירה לי את יואבי. הוא מספר לי שסבתא לוקחת אותו לים
היום, הוא כבר לא זוכר מתי הוא ביקר בים בפעם האחרונה. אני
מבקש שיבנה ארמון גדול, ושיספר לי עליו אחר כך. הוא מבטיח לא
לפספס אפילו פרט. הוא מלא התלהבות. הוא שואל מתי אנחנו חוזרים.
עוד מעט, אני מרגיע אותו, ממש עוד מעט. הוא מבטיח להתנהג יפה
ולשמור על דנה, הוא אפילו יעזור לסבתא להחליף לה חיתול. יואבי
עירני, הקול שלו משדר ביטחון. אני כבר מתגעגע אליו. נילי מוסרת
לו נשיקה ענקית.

אריק ואני מחלקים את כוסות הקפה. הבנות פורסות את המפה הגדולה
על השולחן ומעיינות בה. הן מחפשות מקום אידיאלי להשאיר בו את
הרכב ולחזור אליו לפנות ערב.  "רק אנחנו!", הילה מתעקשת, "אני
לא רוצה שאף אחד יפלוש לנו למרחב. בא לי שזה יהיה אנחנו וזהו,
כמו פעם!". נילי רכונה על שולחן העץ המיושן, היא מהנהנת
ומצביעה על אזור שנראה לה מבודד. אריק מתיישב ביניהן ומציע
הצעה משלו. הם נכנסים לויכוח סוער על שתי האופציות.

אני לוגם מהאספרסו הכפול, הוא מר.
שבע מדבקות צהובות תלויות על המוניטור שלי במשרד, ארבע מהן לא
סובלות דיחוי. שלוש פגישות בשבוע הבא, אחת חשובה במיוחד. יואבי
עובר תקופה קשה. אני לא יודעת למה הם מרביצים לו, אומרת לי
הגננת, הוא דווקא נבון ושקט, היא מחייכת בעצב. אני לוקח אותו
לגן כל בוקר שני, הנשמה שלי מתקמטת כשאני רואה את הפחד שלו
בעיניים. יהיה בסדר, אני לוחש לו ופותח את השער. בחודש הבא אני
במילואים, נילי מנסה לגנוב כמה ימי חופש. המחשבות האלה מסרבות
לעזוב אותי.

"אתה לא מצטרף אלינו חמוד?" , נילי שואלת.
"טוב לי ככה," אני אומר, "הנהג שותה אספרסו, הנוסעים אחראים
למנהלות."
"כל אחד והמשבצת שלו." היא קורצת. המבט שלה שובבי, מלא חיים.
היא חוזרת לויכוח על המסלול שהציעה ומשכנעת את הילה שלוחצת את
ידה. אריק מחייך חיוך של תבוסה.



.2
בשתיים אנחנו עוצרים לצהרים, השמש כבר בלתי אפשרית. אנחנו
מוצאים עץ גדול ומתמקמים תחתיו, הוא מזכיר לי עטיפה של תקליט
ישן. נילי פורשת שמיכת פיקה, אנחנו מתיישבים עלייה ושותים
מבקבוקי המים בשקיקה.
"אני כבר לא בכושר." אריק אומר.
"אתה גרוטאה!" , נילי עוקצת אותו.
"גרוטאה אמא שלך," הוא עונה. "את שמעת איך היא קראה לי ליצ'י?
 את שמעת את זה? אני גרוטאה?" הוא משחק בשערה ושואל בטון
 מלא חנופה.
"אתה אריה!", היא צוחקת, "אתה מלך החיות!".
"תודה רבה..." הוא מרוצה. "טוב שיש פה מישהו מספיק אמיץ
 להגיד את האמת!" הוא מנשק אותה, לוקח את נייר הטואלט ונעלם.

נילי מוציאה את היין הלבן מהצידנית. הילה חותכת את הלחם. אני
מוציא מהתיק הגדול את הסכו"ם החד פעמי ועורך אותו באסתטיות על
השמיכה.  אנחנו שותקים, הפעולות הסיזיפיות האלה מרגיעות אותנו,
מנתקות. צריך לעשות את זה יותר, אני חושב לעצמי, זה לא מסובך
במיוחד לברוח לטבע מדי פעם ולעצור.  אנחנו פורסים את הגבינות,
אני מצלם את הבנות חותכות סלט ערבי דק. השלווה ניתזת להן
מהעיניים.

"תעזבו את הכל...", אריק מגיע בריצה מהירה, "קדימה! כמו שאתם
בואו אחריי..." , הוא מתנשף.
"מה קרה?", אנחנו שואלים ביחד.
"אל תתחילו", הוא אומר, "לא קרה כלום! רק תשאירו פה את הדברים
 ובואו!" , הוא מצווה בטון החלטי.

אנחנו מנערים את עצמנו בחוסר סבלנות והולכים אחריו. אריק מקפץ
על השלוחה בצעדי צבי. כל האנרגיות שלו חוזרות אליו. הוא מסתתר
מאחורי סלע גדול ומסמן לנו להתקרב. אנחנו מצטופפים מאחוריו.

"שם!", הוא אומר ומצביע בהתלהבות אל העבר השני של הנחל.
"אני לא רואה שומדבר...", אני עונה.
"ששש...", הוא לוחש, "ליד המצוק החלק. בדיוק כשהוא שובר
ימינה...."
"אני לא מאמינה!", הילה צובטת אותו.
"תאמיני מותק, תאמיני!", הוא אומר בסיפוק, "את לא היחידה
 שחיפשה מקום שאף אחד אחר לא יגיע אליו...".



.3
הנערה שוכבת על גבה, יש לה שדיים גדולים ויפים. הוא מלקק לה את
הבטן. הם צעירים, בתחילת שנות העשרים שלהם. הם שוכבים עירומים
על סדין לבן. הבחור תופס את שדייה וממולל אותם בקצות אצבעותיו.
לשונו יורדת מטה באיטיות. הנערה צוחקת, היא גונחת בקול דק.

"אסור לנו להיות פה!", נילי לוחשת.
"תירגעי...", הילה מחייכת אלי. "אתה מוכן להרגיע את אשתך?",
היא שואלת . אני מסמן לנילי שלי זה נראה בסדר.

הנערה מגבירה את קצב גניחותייה. היא מורידה את ידיו משדיה
ולוקחת אותם לעצמה. היא אוחזת אותו בשערו ומנחה אותו מטה.
העיניים שלה פקוחות לרווחה. היא משחררת אנחה ארוכה ומתכופפת
אליו. הם מתנשקים. היא משכיבה אותו על השמיכה ומלקקת את הזין
שלו.

"לא נעים לי," נילי מסננת, "אנחנו פולשים להם לפרטיות."
"תשתחררי קצת נילי," אריק לוחש לה, "כולה זיון!".
היא מביטה בי בעיניים כועסות.
אני שותק.

הבחור מלטף את שיערה. הוא משעין אותה על הסדין וגונח. הם
נוגעים זה בזו כמו גורי חתולים. הוא חודר אלייה. היא מלפפת את
רגליה סביבו ומהדקת אותו פנימה. הבחור צוחק, ניכר שהוא מכיר
אותה כבר זמן רב, הוא תוחב את לשונו לפיה. אני מרגיש אגלי זיעה
מטפטפים על פניי. הם ממשיכים לנוע בתנועה קצובה, אריק לא מסיר
את עיניו, משהו במבט שלו מבהיל אותי.  הנער משחרר אנחה והם
נשארים חבוקים לשנייה ארוכה על האדמה. הנערה מתרוממת וניגשת אל
הג'ריקן שמונח לידה, העירום שלה טבעי לה. אנחנו מצטופפים
מאחורי הסלע. היא מתיזה עליו מים, אחר כך שופכת את תכולת
הג'ריקן על עצמה. הפטמות שלה מזדקפות. הם מעבירים את השמיכה
לשמש, משוחחים ביניהם בקול גבוה ומשוחרר, הוא מחבק אותה. נילי
והילה מביטות בנו, כובשות את צחוקן, ויורדות מהשלוחה. הזוג
הצעיר נשכב על השמיכה. הם נותנים לשמש הצורבת לייבש אותם.



.4
נילי ואני מקימים את האוהלים שלווינו. היא מחזיקה את היתדות
ואני נועץ אותם באדמה. היא מתגרה בי, אנחנו מחלקים הוראות
סותרות. האוהל המגושם הזה מוציא מאיתנו מאמץ ניכר. העבודה
משעשעת אותנו. אריק מדליק את הפחמים. הילה מתבלת את הבשר, אני
רואה אותו נלחם בלהבות הגבוהות שמפיץ הגריל. אני פורק את העצים
מהמכונית ומביא לנילי את הפליז שלה. הרוח הרותחת מהצהרים פוסקת
לאיטה. אפשר להרגיש את הקור של הלילה במדבר.

"את פשוט גדולה!", אני שומע את נילי צועקת. היא מגיעה אליי
ומחבקת אותי מאחור. "תראה מה השדה הקטנה הביאה!", היא מחייכת
ומנופפת בג'ויינט גדול מגולגל בקפידה.
אני צוחק. "שנים לא עישנתי," אני אומר, "מאז אמסטרדם."
אריק צופה בנו מהורהר. "שנים אה?" הוא צוחק ואני נזכר איך
ישבנו שנינו שלוש שעות במוזיאון ון-גוך, בוהים בתמונה ולא
מסוגלים להחליף משפט. "אף פעם לא מאוחר לחזור להרגלים גרועים."
הוא אומר.
הילה מדליקה את הג'וינט ומתיישבת ליד המדורה. אנחנו מתיישבים
לידה ומעשנים אותו בדממה. נילי לוקחת שאיפה גדולה ומעבירה אליי
את הג'וינט. היא מאושרת.

אריק מגיש את הבשר ומהלל את הקצב הערבי הפרטי שלו. המדורה
מחממת אותנו. הוא שואל על יואבי. נילי מספרת לו על הילדים בגן,
על ההשפלה שעבר יואבי מתחת למגלשה, על הגננת שהמליצה לקחת
פסיכולוג. הוא מתרגז, משהו עובר עליו. הוא טוען שפסיכולוגים זה
קשקוש, קשקוש יקר מדי. הילה מתעקשת שיואבי הוא הדבר הכי מקסים
שהיא נתקלה בו.

"צריך סבלנות במקום הזה", היא אומרת.
"קל להגיד," אני אומר לה, "אבל העיניים שלו שהוא חוזר מהגן, הן
פשוט אוכלות אותי. אני יודע שזה יחלוף, אבל המבט האומלל שלו
מסרב לעזוב אותי"
"אני מתארת לעצמי," היא מחייכת במבוכה, "כולנו מציעים עצות כל
הזמן, כאילו אנחנו יודעים הכל. כולם פה פוליטיקאים קטנים,
מבינים בכל נושא. תעזבו, תעשו מה שנראה לכם הכי נכון, אני
סומכת עליכם" היא נשענת לאחור ומניחה את הצלחת שלה על האדמה
הקרה. אנחנו שותקים. העייפות מכריעה אותנו לרגע.

"הם היו מדהימים..." אריק אומר לפתע בטון משונה. הוא בוהה
במדורה.
"מי?" אני שואל.
"הזוג הזה שהזדיין. היה בהם משהו, הם לא יוצאים לי מהראש." הוא
קם ומוזג לנו את שאריות היין. הקול שלו נשמע מעט מרוחק. "עמדתי
מאחורי הסלע והבטתי בהם. לא יכולתי לזוז משם, כאילו מישהו
היפנט אותי." הוא היסס לרגע והמשיך. "היה בהם משהו אמיתי, בזוג
הזה, הם היו יותר אמיתיים ממה שאנחנו אי פעם נהייה. אני לא
יודע בדיוק מה נתן לי את ההרגשה הזו, אני לא יכול להצביע על
הנקודה המדויקת, אבל משהו בהם עורר בי קנאה, קנאה תהומית כמעט.
אני לא מתבייש להגיד לכם את זה, אולי זה הגראס שמשחרר לי
הלשון ואולי לא, אבל כשאני חושב עליהם מזדיינים שם באמצע
המדבר, כשאני רואה את המבטים המשוחררים שלהם, אני מרגיש
שאיבדנו משהו. איבדנו משהו שלא נראה לי שהם היו מוכנים לוותר
עליו..."

הילה זעה בחוסר נוחות. היא מביטה באריק בהבעה משתהה ולוגמת
מכוס היין שלה. נילי ואני מחליפים מבטים מופתעים. משהו בכנות
הזו היה לא מתוכנן.

"הם היו ילדים אריק," אמרתי, "הם היו ילדים מאוהבים, זה
הכל..."
"הם היו יותר מזה!" הוא ענה לי נחרץ, "הם היו שייכים למדבר!
אני לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל המרחב הזה הלם אותם, הם
התאימו לו."
"מה אתה רוצה להגיד בזה?"
"הלוואי והייתי יודע," הוא ענה, "הלוואי והייתי מצליח לתת לך
נוסחה למשוואות הלא פתורות האלה שרצות לי בראש. הלוואי והתחושה
הזאת שתוקפת אותי מדי פעם הייתה נעלמת," הוא לחש, "אבל הזוג
הזה... משהו בזוג הזה כיווץ לי את הבטן."

נילי חותכת את העוגה ומעבירה אותה בינינו. אריק מרגיש במבוכה
ושותק. הוא לא היה אמור לשתף אותנו במחשבות האלה. הוא יודע
את זה. הילה משרטטת מעגל על האדמה הקרה, האריק שלה לא
רגוע.

"אתה יודע מה הבעיה שלך אריק?", שאלתי.
"מה הבעיה שלי?", הוא ענה בכעס.
"הפיוטיות הזו, הנאמנות הבלתי מתפשרת שלך לאיזה אמת גולמית. אי
אפשר לעגל פינות לדקה, אי אפשר להחליק, לדלג הלאה..."
"מה הוא רוצה ממני?", אריק כיווץ את מבטו לעבר הילה.
"אתה גורם לאנשים סביבך להרגיש אשמים," אמרתי, "אתה שעוצר לך
באיטיות, נעמד על קצה ההר ומשקיף על כולנו, בוחן את המעשים
שלנו, בודק מתי היה הרגע הזה שהתקלקלנו, שהתפשרנו, כאילו אתה
איזה הולדן קולפילד מודרני..."

אריק מדליק סיגריה במבט קפוא. הוא לא מביט בי. תמיד כשהיינו
רבים, עוד בגיל צעיר, הוא היה עוטה על עצמו את המבט הנעלב
הזה ושותק, כאילו רוצה להגיד שהגזמתי, שחציתי את הקו. השתיקה
שלו משדרת התנשאות. אני מחליט לוותר.

"לפעמים אריק," הילה אומרת, "לפעמים האמת הזו שאתה מרצה עליה,
לפעמים היא יכולה להרוג אותי."
"עכשיו את?", הוא התגונן.
"כן אריק..." , היא ענתה בקול הבטוח שלה, "עכשיו אני! זה הרי
אוכל אותך שזה לא אנחנו שהזדיינו שם באמצע המדבר, אני יודעת.
זה אוכל אותך שזה רק סופשבוע, שזה לא באמת, אנחנו לא באמת
במדבר, אתה אומר לעצמך, המדבר הזה לא שייך לנו, אנחנו לא
מבינים בו הרבה, הוא זר לנו... אנחנו מהעיר. אנחנו מהעיר
אריק, וזה אוכל אותך לפעמים, זה לא מרפה ממך. אני רואה את
זה."

נילי רצתה להגיד משהו והתחרטה. היא אחזה בידי בשקט. הילה לגמה
מהיין שלה, היא לא נשמעה כועסת, משהו בה היה נינוח להפליא. היא
ישבה על כסא הפלסטיק ודיברה בשקט הכל כך אופייני לה.

"אני לא מרגיש ככה", הוא אמר לכולנו.
"אתה כן!" היא המשיכה, "אתה לא מאמין שאתה מה שתמיד נמנעת
ממנו, שאתה כאן איתנו בטיול המתפנק שלנו למדבר, עם יין אדום,
עם סטייק פילה, ועם מכונית יפנית של חברת מחשבים. זה לא באמת
קורה לי, אתה אומר לעצמך.  אנחנו מהעיר אריק, זה אוכל אותך לא?
זה אוכל אותך שיש לך ילדה קטנה, שאתה משלם משכנתא,
שאתה קם בארבע בבוקר להחליף לה חיתול, חוזר לישון לבקושי
עוד שעתיים ונוסע למשרד?"

אריק צחק.
הוא שיחק עם השרוכים של נעלי ההרים המרופטות שלו, אלה שנקרעו
לו בטיול שלנו בנפאל, אלה שעבור תיקונן הוא השקיע לילה שלם
באכסנייה זולה בלי שינה. הוא אהב אותה, אני ידעתי. הוא אהב
אותה כמו שמעולם לא האמין שיצליח לאהוב.

"האמת שלי," הוא חייך. "מה אתם יודעים על האמת שלי? מה אתה
מבינים בה?", הוא הניד את ראשו בכעס. "אני לא מאמין שככה אתם
רואים אותי, אני לא מבין איך לקחתם את זה לשם. מה אתם רוצים
ממני?" הוא לחש והצטנף בכסא. העיניים שלו ננעצו בהילה.
"לוותר? להעלים את התחושות האלה ממי? להתכחש?", הוא שאל.
"לא!", היא ענתה, "אני אוהבת אותך ככה. אני אוהבת את
הפרספקטיבה הזו שלך, אבל אתה יכול לשחרר קצת ..." היא קמה
והחלה לאסוף את שאריות האוכל אל תוך שקית זבל. "אתה חייב לדעת
לרווח לפעמים. תשחרר קצת חבל אריק! זה הפתרון הכי טוב שאני
מכירה."

אנחנו שותקים.
אריק שקוע בעצמו. הוא צועד לעבר המכונית וחוזר עם חבילת עצים
גדולה. אני מצטרף אליו. אנחנו מתרכזים בהכנסת הקרשים למדורה
מבלי לכבות את האש. הוא נותן לי הוראות ואני ממלא אחריהן.
הבנות מקפלות את הכיסאות ומחזירות אותם לרכב.  הן מתקשרות
לילדים ושולחות להם נשיקת לילה טוב גדולה גם בשמנו.


.5

"אין לי הרבה מה לומר בקשר למחוץ לעיר. המחוץ לעיר לא קיים,
 זו אשליה.

למרבית הדומים לי המחוץ לעיר הוא מרחב נוי המקיף את מעונם
המשני, בשולי הכבישים המהירים המשמשים אותם בימי שישי
בדרכם אליו, ושבימי ראשון אחר הצהריים, אם יש בהם קצת מרץ
הם עושים בו כמה מטרים לפני שהם חוזרים העירה, שם ישוררו
את החזרה אל הטבע בשאר ימות השבוע.

המחוץ לעיר הוא ארץ זרה. זה לא היה צריך להיות, אבל ככה זה.
זה היה יכול לא להיות, אבל כך זה היה בעניין זה וכך זה יהיה
להבא. מאוחר מדי לשנות בזה מה שזה לא יהיה."

               (חלל וכו': מבחר מרחבים / ז'ורז' פרק)


.6
נילי מדליקה סיגריה ולוגמת מהיין. היא קצת שיכורה. הידיים שלה
יבשות, יש לה שריטה קטנה של מדבר על האצבע. אני מתחפר בתוך שק
השינה הזוגי. היא מחבקת אותי.

"זה בסדר..." ,היא אומרת, "אני רוצה שתדע שזה בסדר"
"בסדר מה?" ,אני שואל.
"הכל. הכל בסדר מוש. הכל בסדר גמור."

אני שוכב על הגב. היא מניחה את ראשה המתולתל על החזה שלי
ושואפת מהסיגריה. אני גונב לה שאיפה קטנה.

"לפעמים אנחנו מגזימים קצת," היא צוחקת, "לפעמים אנחנו
משוכנעים שאנחנו החמצה, שהכל היה יכול להיות אחרת. אנחנו מחכים
שיקרה משהו, משהו שישנה את הכל. לפעמים אנחנו בטוחים שהמשהו
הזה מתקרב, שהוא ממש מעבר לפינה..."
אני מלטף לה את התלתלים. נילי מביטה בי.
"אבל זה בסדר," היא אומרת, "גם ככה כמו שזה. הייתי רוצה שתדע
שבסך הכל טוב לי. טוב לי איתך, עם הילדים שלי, עם המקום שאני
נמצאת בו. נמאס לי לחשוב שיש מקום אחר, שמשהו מתדפק על הדלת
וממתין שנפתח לו אותה."
אני מנשק אותה ומחדיר את ידי הקפואה אל שדייה.
"גם הזיונים בסדר?" אני שואל.
נילי צוחקת. אנחנו טובים ביחד.
היא מאמצת אותי אליה. אני שומע את קצב הנשימות שלה מאט.
הגראס והיין מכריעים אותה. היא ההחלטה הטובה של חיי.
היא נרדמת. אני לא מצליח.


אני נחלץ משק השינה בדממה ויוצא החוצה. אריק יושב על סלע, עטוף
במעיל שלו, ומעשן סיגריה.
"כמה כוכבים, כוסואומו...." הוא אומר. "ראית פעם דבר כזה?"
"תעשה מקום!" אני אומר ומתיישב לצידו.

אנחנו מביטים למעלה. השמיים צלולים. אפשר לראות דרכם את סוף
העולם, אם ממש מתעקשים. אנחנו יושבים דוממים, מתעלמים מהקור
המקפיא. הויכוח נגמר, הוא מסמן לי. אני מהנהן.

"אתה שומע את השקט?" הוא שואל.
"שומע" אני מחייך. אני מביט בנעלי ההרים הישנות שלו. הם מעלים
בי זכרונות נפלאים של מזרח אסיה. הוא, אני, תרמילי גב מעופשים,
פסגות מושלגות, ושיחות שהלכו והתמעטו בינתיים.

"אתה גם מרגיש אותו, את השקט הזה?", הוא מפנה אלי את מבטו.

אנחנו צוחקים. אריק משליך את הסיגריה על האדמה, מכבה אותה,
ומחזיר את הקופסא לכיס. הוא מביט בי בעיניים קפואות, מחכה
לתשובה.