עמק ירוק ומלא עשב , פרחי הבר מלבלבים בצבעי לבן וצהוב. הוא
יושב לו על כסאו מבטו מוטרד, ענייני החדשות מטרידים אותו,
הפיגועים ,הכינרת, המצב הכלכלי, אישתו ההרה, הכלבה שלכלכה עצמה
בצואה, ההורים. כואב לו הראש, מעל האוזניים הוא מרגיש לחצים,
מעין מחבש קטן שכובש וכובש, הוא מזיז את ידו ושומע חריקה של
שריר, הוא נכנע לכוח הכובד הדורש את ראשו, נראים עליו כתמי
בוץ, נמלים קטנות זוחלות לו על הירך, רוח קלה נושבת ומעבירה בו
צמרמורת. הוא מתגעגע לאותם הימים בהם לא היה צריך לחשוב על
כלום, הוא מקנא קצת בתינוק שלו, יושב לו שם ברחם חם ומלטף,
אינו יודע כמה עכבישים שורצים או מה החיים מיעדים לו. הוא חושב
עליו, איך הוא יהיה?, זהו ילדו הראשון, זה בן, תמיד דמיין
אותו, מיני הוא  אבל גירסה משופרת ,לא בתוכן אלא בתנאים שיוכל
לספק לו. הוא חולם שהוא ישחק איתו, הוא חולם אותו שוכב לידו,
ישן שינה תמימה, הוא מלטף אותו, מחבק את ילדו הקטן, מחבק
ומרגיש עוד גירסה קטנה שלו ,הוא מחבק אותו, מלטף אותו, שוכב
לצידו על כר העשב הרך והרטוב, סבבה, היד שלו הופכת מכונה,
צילינדר עם חיים משלו שאינו מפסיק, אפילו לפקודתו של האיש. היד
ממשיכה, וממשיכה ,וממשיכה. הוא חסר אונים נפל קורבן לידו שלו,
הוא מרגיש ניצנים של אותה תחושה נהדרת, או לא. היא מתקרבת,
ומתקרבת, ומתקרבת, ומתקרבת, עוד שניה היא תגיע, שניה ,שניה...
לא! היא לא תגיע, התחושה הופכת גירוד מציק והיד ממשיכה לה. עד
שכבר אין לו יותר מה לאחוז. קרני השמש חשות את גופו העירום,
מחממות אותו, העמק נטול עצים. שלווה שוררת בו.