הרחובות בתל אביב ממריאים לאט, והטיילת, הטיילת ממתינה עד אשר
השמש תצא מכליה ותשפוך את חמתה על האספלט הקודר.
 יצאתי מהבית לקראת אחת בצהריים ופניתי לכיוון הים. בכל
חלונות הראווה הכריזו על מכירת חיסול לקראת הקיץ והיו אנשים
שדחו את פגישתם עם הגלים כדי להחליף, דווקא ביום החם של השנה,
את זהותם. קרני השמש איבדו כל צלם אנוש והתעללו ללא רחמים גם
בסבתות שניסו להסתתר תחת מטריות לבנות, יוצרים על גופן הבלוי
כתמי זיעה. מכוניות חסרות סבלנות פילסו את דרכן בין הסמטאות
הרדומות.
 סבא שלי היה אומר שבימים כאלה אנו משלמים על כל הימים
האפורים שלנו. סבא שלי מת. הייתי בן שבע, אף אחד לא ממש הכריז
על מותו, אבל כשלא מצאתי אותו במשך ארבעה ערבי קיץ בחדרו,
הבנתי שלא אמצא אותו יותר.סבא שלי נפטר בגיל צעיר. לפני שמת
הוא אמר לי עוד דבר חכם, "אל תמתין לסוף הסרט אם אתה לא נהנה,
ואם אתה נהנה תזכור שיש סוף לסרט".
 הזכרונות של סבא שלי עזרו לי לשרוף את הזמן ושמעתי מבעד
לבתים המתפוררים את רחש הגלים.
 יום קודם סיימתי את התיכון. קיבלתי תעודה מלבנית, חיבוק
מנוכר ונאלצתי לפנות את הכסא שלי למישהו אחר שיכתוב פעם סיפור
על הים. כולם בבית ספר דיברו על סיירות ועל מכוניות שלוקחות
אותך למקום אחר. אני ניצלתי את הזמן כדי להיפרד כמו שצריך
מהכסא שלי.
 בחוף הים אפשר למצוא המון אנשים מעניינים. לכל אחד יש את
המבט שלו, את הכרית שעליה הוא מניח את הראש בלילה ואת הדיסק
שמתנגן ברקע. הייתי רוצה לשבת עם כל אחד מהם על כמה בירות ערב
אחד. כולם נראו שמחים. ילדים עם גלשנים, נשים בהריון,זוגות
שממתינים לשקיעה, פאנקיסטים, בחורות יפות בבגדי ים זוהרים. אני
לא הייתי שמח. לא הייתי עצוב, הרהרתי. על הרבה דברים, על הימים
שחולפים ,על כל הבנות שיכולתי להצחיק ועל הילד שהיה ונעלם.
                               
                                   

 חזרתי מהעבודה בסביבות שלוש וחצי. היין הרדים את הרחובות
שנפלו חבוקים בזרועות העיר הגדולה. רוח קרירה טיילה בחצרות,
בישרה למעטים על בוא הסתיו. הידיים שלי נראו רע. אני חושב
ששטפתי הלילה את כל הצלחות בתל אביב.
 הלכתי אחרי זוג צעיר,אולי בני 15. הוא סיפר לה דברים והיא
צחקה. מחר אחרי שהוא ינשק אותה עוד מעט, הם יפגשו בבית ספר,
צמאים ומתוקים.
 אני חשבתי על רותי. את רותי פגשתי בקיץ על החוף. טיילתי
עגמומי, מפזר חיצי עצב לכל עבר. היא ישבה על שמיכה קטנה, עיניה
עצומות ואוזניות מחוברות לראשה. כשעברתי על פניה, שמעתי את
לאונרד כהן שר על סוזאן אהובתו. ניגשתי אליה, הוצאתי בעדינות
אוזניה אחת ושאלתי אם אני יכול לנשקה. רותי חייכה ואני
נישקתי.
  ההורים שלי התנגדו לזה שבחורה בת עשרים וארבע תישן אצלי, אז
שכרנו חדר קטן ברחוב אילת. רותי ניסתה להיות משוררת ושלחה את
השירים שלה לכל מיני כתבי עת. אהבתי את השירים שלה, אבל לא
הייתי כל כך אובייקטיבי כשהיינו מתמוטטים על המזרן. בחדר היה
לנו מזרן, שני כסאות, שולחן קטן ומקרר. רותי כל הזמן דיברה על
מקום אחר שנמצא ליד הים ובו יש אוכל טעים במקרר ומוסיקה יפה
מתנגנת ברקע.
  אחרי חודשיים נגמר לנו הכסף ואני התחלתי לעבוד באיזה בית
קפה. הגיעו לשם כל מיני משוררים וסופרים, מדי פעם חמקתי מהמטבח
והבאתי להם את השירים של רותי. הם לא אהבו את השירים שלה. לו
רק היו מבלים לילה אחד איתה, כל הקפה המזוין היה מדבר על
המשוררת הצעירה והמוכשרת.
 כשנכנסתי לדירה רותי לא היתה בה, גם כל הדברים שלה נעלמו
איתה. היא אפילו לא השאירה לי שיר פרידה למזכרת. על המקרר
המקולקל היה פתק מקומט ועליו בדיו טרי חרוט
           לא נגיע כך לשום מקום
                 אוהבת
                          רותי
הלכתי לישון מחובק עם החולצה שלי שרותי אהבה ללבוש.

                                             

  הים התחיל להיות סוער בתקופה האחרונה. השמש עשתה טובה וצצה
למספר שעות. כל הדייגים והמצילים ארזו דבריהם ונסעו למקום אחר.
לא היה לי מעיל והסתובבתי עם הרבה מאוד חולצות עלי. האנשים
הבודדים שעברו בטיילת נראו לי כבויים ומסוגרים.מבטם נישא אל
עבר האופק. לראשונה הרגשתי חלק מקבוצה, מסריחה ככל שתהיה.
  פגשתי את רותי אתמול בערב. שמעתי את קולה דרך זעקות הצלחות
שספגו את מהלומות המים. היא הגיעה לחגוג בקפה עם החבר שלה ועוד
כל מיני אנשים את ספר הבכורה שלה. ניגשתי אליה, מנסה להסתיר את
ידי. רותי חיבקה אותי והכירה לי את ירון.ירון בחור נחמד. רציתי
להמשיך לעמוד נבוך מול הבן האדם היחיד שאהבתי. המנהל קטע את
שאיפותי וקרא לי למטבח. העולם יתמוטט אם אני לא אוריד בזמן את
שאריות הסלמון מהצלחות. באותו ערב התפטרתי.
  הילכתי כל הלילה ברחובות, בזבזתי את ארבעים השקל האחרונים
שלי על בקבוק יין ונרדמתי על ספסל לא הרחק מהים. לא רציתי
לחזור למקום שקראתי לו בית. נמאס לי לראות את המקרר הריק, את
המזרן הקרוע ואת המכתבים שלא שלחתי לרותי.
  בבוקר המשכתי לטייל, מקווה לפגוש במקרה עוד בחורה זהובת שער
שתקשיב ללאונרד כהן ותרשה לי לנשקה לאחר מבט חטוף. נכנסתי לבית
האופרה כדי להתחמם קצת. חיפשתי ללא הצלחה בחנות התקליטים איזה
ניק דרייק או ג'ף באקלי שיעזור לי לברוח לדכאון נעים. כל הזמן
השמיעו שירים מטופשים על יחסי מין במושב האחורי.
המוכרת ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני מחפש משהו. הבטתי בעיניה
מספר רגעים, ואמרתי שאני מחפש חיבוק אמיתי. מבקרי החנות באותו
בוקר יכלו לראות זוג צעיר ניצב במרכזה מחובק, דמעות זולגות
מעיניהן. צריך להיות תמים במיוחד כדי לחפש חיבוק אמיתי בעיר
הזאת בחורף. חלפו עוד שני שירים מטופשים עת עמדנו מחובקים,
כאשר שמעתי מהרמקולים צליל מוכר של משינה. חיוך עלה על שפתי
ברגע בו הבנתי כי אין מקום אחר.

לאחר ארבע שנים שונה סוף של הסיפור מהתאבדות סולידית לסיומת
מוצלחת יותר. אולי זה קשור לגיל...