ישבנו בחדר אפור
ריקנות דחוסה, כמו ביצירות אמנות מאובקות
וכאבתי המון, בלי אף דמעה שתסגיר
ולא ידעת איך לגעת בי שם
רק ניסית לשבור את הקירות
במשך דקות אולי שעות הלמת בכוח
זיעה ניגרת ודמעות מבצבצות מבין עינייך הירוקות
ואני, לא ידעתי איך לגעת בך שם
אולי רק דאגת, אז התחפרתי בפינה
מנסה למצוא לנו סדק
מתפללת בראשי למרחב מחיה
ובסוף ניגע.. ידעתי
ולא תשוב, לא אמצא אותך כמו אז, לא שוב
לא מבין כל ההריסות ולא בתוך נהר תחושות
רק בתמונות הישנות, רק בשורות הרועדות