ישבנו בחדר אפור
ריקנות דחוסה, כמו ביצירות אמנות מאובקות
וכאבתי המון, בלי אף דמעה שתסגיר
ולא ידעת איך לגעת בי שם
רק ניסית לשבור את הקירות
במשך דקות אולי שעות הלמת בכוח
זיעה ניגרת ודמעות מבצבצות מבין עינייך הירוקות
ואני, לא ידעתי איך לגעת בך שם
אולי רק דאגת, אז התחפרתי בפינה
מנסה למצוא לנו סדק
מתפללת בראשי למרחב מחיה
ובסוף ניגע.. ידעתי
ולא תשוב, לא אמצא אותך כמו אז, לא שוב
לא מבין כל ההריסות ולא בתוך נהר תחושות
רק בתמונות הישנות, רק בשורות הרועדות |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.