למה העיניים שלי אדומות?
למה?! אני לא רוצה שיהיו אדומות! אני לא בוכה.
אני לא בוכה. אני לא בוכה.
אני לא בוכה!
די, דמעות, די! תפסיקו לזלוג. תפסיקו לחייך. תפסיקו להינות
מסבלי, להתקיים מהתסכול שלי! כי הוא שלי!
מספיק!
אני לא אתן לאף אחד לשמוח לאיד. לא אתן!
זה לא הוגן.
זה לא הוגן!
אלוהים, למה?
עד עכשיו כל כך הערכתי אותך.
למה אתה מאכזב אותי ככה?
די, די, די, די.
די!
אני שוברת כיסאות עכשיו!
תראה אותי, אלוהים, תראה אותי מתעצבנת, איך אני מפרקת את החדר
הזה לחתיכות.
הנה, עכשיו אני תולשת את הפוסטרים. אתה בטח צוחק עכשיו!
נכון?!
עם המלאכים הקטנים האלה שלך! מאנייק!
יד אחת עשיתם, אתם והדמעות הללו!
הנה, אני אבדר אותך עוד, אני עכשיו אזרוק את הכדור הזה על
החלון! היי שם למעלה! תראה! החלון התנפץ!
אתה באמת שם למעלה, אלוהים? או אולי עדיף, שאביט למטה?
גהינום? שטן?
אני חושבת שאתם אותו אחד.
תשתוק!
תשתקו כולכם!
גם אתן, דמעות.
אני נותנת לכן חיים.
כי אתן גורמות לי סבל.
עכשיו אני יודעת,
דמעות של אושר זה סימן רע.
שקר.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
הוא אמר לי את זה, ראיתי שהוא דיבר מכל הלב. זיק של דמעה אפילו
הופיע שם, בזוית עינו הירוקה, שאני כל כך אוהבת.
איזה רגע נפלא זה היה,
כל כך אמיתי, וכן.
כן?
ישבתי מולו, הבטתי בו אוכל תפוח עץ. הוא ישב ליידי ונגס.
רחש הנגיסות הפנט אותי. "אני מאוהבת", שיננתי לעצמי. הבטתי
בעיניו. התפוח היה לו קצת חמוץ. הרגשתי. חייכתי.
אהבתי.
למה, אלוהים?
למה לקחת אותו ממני?
הלכנו לים. הלכנו לים בערב, בשקיעה. כל כך יפה. רומנטי.
שכשכנו רגלינו במים הקרים. הרוח הייתה נעימה. היא העיפה את
הגומיה, שקשרה את שערי, ושערי התפזר לכל הכיוונים.
הוא ליטף את שערי, ניסה לאסוף אותו בידיו. נשיקה על הפה. ועל
הצוואר.
דמעה של אושר בעיני. לחות של שמחה אמיתית.
אני לא בוכה.
בית חולים.
טיפול נמרץ.
תאונה. פצעים.
בהלה.
רופאים.
חדר המתנה...
...
דמעות.
מלוות בהבטחה שהכל יהיה בסדר.
שקר.
בבית,
לבד בחדר.
טלפון.
>הלו?
אין תשובה.
עוד צלצול.
>הלווו?!
קול צרוד.
<הוא...
פאניקה.
>מה?!
גמגום.
<מ...מ...מ...ת
ניתוק.
חוסר אונים.
קשה לנשום.
כאבים בחזה.
לבד בחדר.
הבטחתי שלא אבכה.
שקר. |