לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה היו מלך ומלכה.
במקום קסום, יפיפה ומיוחד. מקום עליו חולמים כל אחת ואחד.
בין הר וגיא, בין האור לחשכה - ממש שם שכנה הממלכה.
לא היה זה מקום מפורסם. כמעט ואף אחד לא ידע שהוא קיים.
רק קומץ נתינים בעיר וכפר, עם מלך ומלכה בארמון מפואר.
המקום היה כל כך מבודד, כך שלממלכה לא היו לא אויב ולא ידיד-
אף לא אחד.
וכשדיברו, כשניהלו שיחה, היא עסקה בענייני היום - "ענייני
פנים-ממלכה":
מחיר הסוכר שעלה, המס החדש. חינוך לילדים, ולבהמות-קש.

אך כמו לכל ממלכה, גם לממלכה זו הייתה ממלכה שכנה. ממש כמוה-
יפה, קסומה וקטנה. גם שם קומץ אזרחים שחיים ללא מחסור או
מצוקה. גם שם עיר, כפר וארמון עם מלך ומלכה.
ולממלכה הזאת הייתה התמחות. משהו שבו אי אפשר היה לעשות עמם
תחרות.
שדות רבים של צמחי תבלין ומרפא. שדות שהעניקו לחיי הנתינים
עניין, צבע - ולא רק בפה.

וכך התנהלו להן שתי הממלכות, כשזאת לא מודעת לקיומה של זאת. כל
אחת סבבה במעגלה הפרטי. עסקה רק בעניין ה"פנים-ממלכתי".
והכל היה טוב. ואף אחד לא העז לחשוב. שאולי יש משהו שחסר.
שיתכן ואפשר גם לגוון יותר. שלא הכל זה שחור ולבן. שלא רק מה
שמכירים הוא הברור והמובן.

עד שיום אחד נסיך ממלכת התבלינים יצא לטיול בשדות. הלך לראות
כיצד מתנהלות העבודות. ומשם המשיך בצו אביו, למצוא נסיכה שאת
המשפחה המלכותית תרחיב. ובעודו על סוסו הלבן והאציל, צדה עינו
את תחילתו של שביל. יצר הסקרנות גבר והנסיך שם פעמיו, אל השביל
ואל כל מה שבעקבותיו.  הלוך הלך, ביער עבות. ולא הבין: "כיצד
אין פה שום עקבות?"
תמה והמשיך לצעוד. דהר בעוד רגליו מתחילות לרעוד. השטח היה חדש
ולא מוכר. משדות פתוחים הגיע הוא אל הר. והוא לא ראה הר מימיו!
"איזה פלא" לעצמו חשב. דהר מסביב, תר והקשיב.
ולשמע כל רחש לא מוכר - נדרך, התכווץ ונזהר.

ומיד כשהחשיך היום, ושהשמש כמעט עזבה את המרום, ממש בין הגיא
להר, ראה הוא את הארמון הנוצץ והמפואר. כן כן, הארמון מתחילת
הסיפור.  
כאן הרי הכל קשור!
צעד בלב מלא גאווה אל השער הרחב, הרי הוא כבר בן 18 ,ולהתחתן
חייב.
"אולי נסיכה מסתתרת שם בין הקירות? אכירה ואשים לי קץ לחיפושים
ולצרות!".

נקש בעוז על השער וזה נפתח קלות. הציץ בחריץ ועיניו נדהמו
לראות .
פאר והדר עד בלי די. "הוד כל כך נוצץ לא ראיתי מימיי! בטח פה
החיים מושלמים. דבר לא חסר. בוודאי כלתי מושלמת גם כן וממתינה
להימסר!"

נכנס הנסיך אל הארמון. ומיד צמד משרתים ניגש אליו בחיפזון. "מי
אדוני? ומה רצונך? אין כניסה לזרים אלינו לממלכה!"
"אבל הנני נסיך. כלה מחפש ואף צריך. אין בי כל כוונה רעה או
מזיקה, מעוניין אני רק בסעודה עם המלך והמלכה."

כעבור זמן קצר - העניין סודר. הנסיך הוזמן לסעודה ובינתיים,
השמועה על אורח זר עשתה לה ברחבי הממלכה כנפיים. ומה לא הוגש
שם בסעודת המלכים- ירקות, בשר וקינוחים. והכל בשפע. ולכל תוגש
תוספת ברצון. אין  מחסור ואין חסכון.

וכולם נכחו במאורע המיוחד - המלך, המלכה והזוג המיועד.
וכשהפעמון לפתיחת הסעודה נשמע, וכולם הניחו על ברכיהם את המפית
הרקומה, הוציא הנסיך לפתע מכיסו שקיק. עשוי בד רקום חוט זהב
דקיק.
פיזר הוא על המנה אבקה ריחנית. "כולי תקווה שתסכימו לתת לי את
ידה של הנסיכה החיננית". אמר והתחיל לסעוד, אך ידי כל הסובבים
החלו לרעוד- כולם נעצו עיניים באבקה המוזרה. אף אחד לא הבין מה
פתאום קרה. "מהו הריח שמילא את חלל הארמון? ולמה הוא שם את זה
על כל המזון?"

אבל לטקס יש כללים. עניינים של נימוס.
אף אחד לא שאל. הנוכחים אכלו, והביטו בנסיך במבט מלא היסוס.
כולם הסתקרנו, את כולם הטרידה שאלת פשר האבקה הריחנית. אך איש
לא פצה פיו או סטה משיחת הנימוסין העניינית.
ואולי רק מחמת אי הידיעה, או שמחמת הבושה, ניתן אישור הנישואין
בלי חקירות על מוצאו של מגיש הבקשה.

והטקס נערך. צהלה הממלכה. שבעה ימים ולילות של שכרון חושים ושל
שמחה. ובתום השבוע, לקול תרועת ההמון, לקח הנסיך את נסיכתו
הטרייה אליו לארמון.

עברו הם באותו השביל בו אף אחד עוד לא צעד, דהרו והגיעו ממש
מיד.
וכשחצו את שדות התבלין, הסתכלה הנסיכה במבט לא מאמין. ראתה
כיצד קוטפים את הצמחים ומכינים אבקה לפי מידה. הריחה שוב את
אותו הריח מיום הסעודה. "מה זה נסיכי היקר? למה שוב באפי הריח
הקסום והלא מוכר?"
וכשאכלו את סעודת הכלולות הראשונה בארמון החדש, מבחר אבקות
נמצא על המגש. הבינה הנסיכה לפתע את הכל וצחקה. הטעם היה כה
ערב לחיקה.
צחק הנסיך גם כן ואמר- "את יודעת שזאת הפעם הראשונה שראיתי הר?

ואת מאבקה את מתפעלת, בעוד אני מההר הנוגע בשמי התכלת."

"לו רק היינו הולכים יותר מסתכלים. לו רק לצדדים היינו
פוזלים.
היינו מגלים שממש פה בסוף השביל, יש הר קסום, או אבקה לתבשיל.

וכעת נותר לנו רק לשכנע את נתיני ממלכותינו השתיים, לצעוד
בשבילים ולפקוח העיניים..."