אני חושבת כל כך הרבה דברים ואין לי למי להגיד אותם.
אני חושבת שזה עוד יותר עצוב, זה שאין לי למי (להגיד אותם).
אני חושבת שגם האנשים שהייתי רוצה שישמעו... לא בטוח היו
רוצים...
כי זה לא ממש מעניין...
מה שאני חושבת!

ואם כבר מישהו באמת יקשיב וישמע...
אז מה?
אז פתאום הדברים ייעלמו?
פתאום הכל יהיה טוב?
פתאום אני אסמוך על כולם?
פתאום כולם יהיו נחמדים וטובים?
אז מה??

ואם הכל באמת יהיה כל כך טוב... אז מה?
פתאום הוא ישים לב וידע שאני חושבת עליו?
שאני אוהבת אותו?
שאני נמשכת אליו?
שאני רוצה שהוא יהיה זה שיקשיב למה שיש לי להגיד? (ויש לי
הרבה)
שכשאני רואה אותו... הלב שלי... (מרגיש)
אז מה???

אז אני חושבת...
שוב!
כנראה שיהיה טוב... איכשהו, מתישהו, אולי פעם...
בעצם לא חשוב מה יהיה.. תמיד אני אחשוב!
תמיד אני אשאל!
תמיד אני ארצה!
ותמיד תמיד יהיה "אז מה" ו"מה יהיה?"!

אז אולי עכשיו כבר טוב?
כנראה...