אותה זריחה, אותה תנועה מתמדת, אותה רוח נושבת ואותו איש כפוף
הגב מוכר לעובר ושב ספרי תהילים קטנים. בכל פעם שנעמדתי בתחנה
הבחנתי בו ניגש ומושיט את ידו מלא תמיהה. האם ישנו איש בעולם
שיענה בחיוב פרוטה תמורת ספר התהילים?! כחוש, כפוף קומה היה
חוזר באיטיות לעבר אותו ספסל זמן מה אחר כך.
אותה אישה זקנה יושבת על מקום "היוולדה", ובהתקרבותי כעוברת
ושבה שומעות אוזניי את אותן המילים: "מזל-טוב", "בריאות", וכי
בעיתה אינה מוגדרת לי ולשם מה מקבצת נדבות?
דבר אחד מכבדיה, הכיצד יש בה כח לחזור על אותן מילים כמעט
יממה?!
לפני ספור ימים ראיתיה יושבת אל מעבר אותו מקום קבע ורק הרעישה
עם קופסת הגרוטאות, בכדי להעיד על כוונותיה. היא לקחה דוגמא
מאותו זקן בעל רגל מנוונת ועינו הדוחה את עינו של האחר. הוא
היה "מפוזר" על המדרכה והחליף בין ידיו כשהיה נמאס לו להקפיץ
את המטבעות בקופסאת הגרוטאות שלו.כחוש אך היה בו כח לשרוד.
ירושלים זו עיר נשמות האבודות, אשת עוינות ובעלת עוצמה הכופה
על אחרים מלחמה. עיר שכולה פורים ותחפושות ונפשות שמתאספות בה
מכל קצבי תבל אך איני מוצאת את שלוותי בין כותליה.


(בזמן שירות הצבאי שלי בפיקוד מרכז, בירושלים)