הבעת בלבול פשטה על פניהם של העוברים. גילי הסתכלה עליהם
עוברים אחד אחד מול ארונה. הם נראו לה המומים, מפוחדים.
אחיה, מודי, ישב ליד אימה הבוכה. אימה נראתה כל-כך חסרת-אונים,
שברירית ומסכנה. היה נראה אילולי מודי היה יושב שם לצידה
ומחזיק אותה, היא הייתה נופלת ונשברת. מתפרקת כמו בובה על
חוטים. גילי רצתה לרוץ אל אימה ולחבק אותה. להגיד לה שהכל בסדר
ושהיא לא צריכה לבכות. גילי רצתה להגיד לאמה שהיא לא צריכה
להתאבל כי הכל בסדר עכשיו. היא אוהבת אותה והיא נחה.
היא תמיד חשבה שהיא לא אמרה לה מספיק שהיא אוהבת אותה, עכשיו
היא הצטערה.
גילי התקרבה אל אמא שלה שעדיין בכתה. הדמעות שלה נזלו בקצב
ובכמות גדולה. הבכי היה חזק כזה ונדמה היה שלא ייגמר לעולם.
היא רכנה כלפיה וניסתה ללטף לה את הדמעות ולייבש אותם, אבל ידה
עברה דרך ראשה. וככה בעוד היא רוכנת היא הסתכלה על מודי, אחיה.
הוא עדיין חיבק את אמא שלהם. דואג שלא תיפול. הוא תמיד כל-כך
דאג לכולם. ככה הוא היה. גם באותו לילה, בלילה של התאונה, הוא
אמר לגילי בדיוק לפני שיצאה "הכביש רטוב. מסוכן עכשיו. אולי
תקחי את האוטו במקום האופנוע? תיזהרי!".

היא קמה והמשיכה להסתובב בין האורחים. הם כמובן לא הבחינו בה.
זה הצחיק אותה. "יש בזה משהו אירוני" חשבה לעצמה "האירוע, אולי
הכי גדול של חייך. או יותר נכון מותך. גולת הכותרת! כל האנשים
שאהבת וגם כאלו שלא אהבת, באים לחלוק לך כבוד אחרון. ואתה
אפילו לא יכול להגיד שלום, גם לא תודה מסכנה".
היא המשיכה להסתובב ובין האורחים היא הבחינה באנשים שלא ראתה
שנים, כאלו שכבר הספיקה לשכוח מהם, כאלו שרק עכשיו הספיקה
להתגבר עליהם. לעיתים הבחינה לפתע בחבר או חברה והחלה לרוץ
אליהם בשביל לחבק ולשאול מה קורה ואם הכל בסדר. איך הלימודים
ואיך היה הדייט יום לפני ואז היא נזכרה שהיא לא יכולה. הם לא
יודעים שהיא שם. על אחד הספסלים היא ראתה את אירה, החברה הכי
טובה שלה. אירה ישבה שקטה כהרגלה. היא הייתה לבנה וחיוורת.
הבעת פניה לא שיקפה כלום פרט לבלבול העצום שהיה בעייניה. היא
לא בכתה. היא פשוט ישבה שם, זקופה, דוממת, כמו פסל. והסתכלה
קדימה. גילי התקדמה לעברה, נשקה לה על המצח והמשיכה הלאה.
וככה היא המשיכה להסתובב, בין המשפחה, החברים והמכרים ללא
יכולת לאמר להם כלום. גם לא "אני אוהבת אותכם. תשמרו על
עצמכם". אחד אחרון.