אני לא יודעת מה לומר לך
הראש שלי מתפוצץ ממחשבות,
אני משתדלת לעשות מה שיהיה טוב לאחרים,
והנה שכחתי את עצמי,

אני רציתי אותך איתי לתמיד,
אבל אי אפשר להשאיר את כולם,
לידך לעולם,
כל אחד ודרכו,
כל אחד וחייו,
אני פחדתי להשאר אדם עצוב נעזב.

ונשארתי כך כי אותך ממני הרחקתי,
מבלי לרצות שכך ייקרה
אבל השליטה
מידיי נשמטה
ונשארתי פוחדת
חרדה, ממורמרת,

האם את אתי?
האם מישהו נשאר?
אינני בטוחה
בכלום כבר.
אני קברתי את עצמי
למרגלות איזה הר
ואבנים קטנות מדרדרות אל ראשי
הם אומרים, תתבגרי, תתגברי,
שום דבר לא אישי.

אני נלחמת,
אך מוותרת
וסותרת
את עצמי
וסוטרת לעצמי
במקום להבין
במקום לנסות
במקום לחלק לעצמי הנחות
אני מחלקת לכולם
וחוננת אותם
ושולחת אותם
לדרכם...