זה לא היה פשוט להרוג אותו. צריך הרבה אומץ וכוח לעשות פעולה
שכזאת. הרי ככלות הכל מדובר במישהו שהיה החבר הכי קרוב אליי.
כל כך קרוב אליי, שממש חי את מה שאני חייתי, שחווה את החוויות
שאני חוויתי, והכי חשוב - שסבל יחד איתי.

ובכל זאת, הרגתי אותו. עשיתי את זה בגלל שהוא לא עמד בזמנים.
לא בזמנים שלי, בזמנים של עצמו. אני אתן דוגמא: כשהאהבה הכי
גדולה שיכול היה להשיג לעצמו, והיא באמת היתה משהו מיוחד, היתה
ממש מתחת לחוטמו - הוא לא בחר בה. פשוט נתן לה לחלוף, התנתק
ממנה. אפילו שהצד השני ניסה לפתות ולגרות שוב, הוא עדיין היה
קר כזה, לא מובן. ואחרי שהיא באמת הלכה, הוא בכה. על הטמטום,
על הדפקט. ואחרי יום-יומיים זה עבר. כאילו כלום. פשוט שמע
שהאהבה שלו מתה.

הוא גם לא ידע לעמוד על עקרונותיו. הוא היה ברברן גדול, מתרברב
שהוא כזה ע-נ-ק, אבל הוא היה גמד. כולם היו מכווצים אותו. היו
לו הרבה חלומות טובים, טובים מדי, ואף אחד לא הצליח להגשים
ממש.

אנשים שנשארים עם פוטנציאל לא ממומש מעצבנים אותי נורא. אני
מסוגלח להרוג אותם בדם קר.  אפילו שהם יהיו החברים הכי טובים
שלי. המשפט שהכי מרגיז אותי בעולם זה תראה לי את החברים שלך
ואומר לך מי אתה. כמה שהמשפט הזה נכון. אז הרגתי אותו, ועכשיו
אני לא כמוהו. אני רוצח והוא גוויה. אני הגשמתי חלום: הרגתי
טיפוס מעצבן.

עכשיו טוב לי עם עצמי. הידיים שלי מגואלות בדם, וזה לא מגעיל
אותי. אני מלקק את הידיים, ונהנה מזה. זה דם טוב.

לפחות כלפי עצמי אני מרגיש שונה. שירד ממני משהו. איזה חלק
באישיות שלי נטמא בתוכי, כאילו מעולם לא היה קיים. זה תהליך
ארוך, ולפעמים הסוף מגיע רק בסוף, אבל אצלי הוא הגיע, ואפילו
התאים את עצמו בדיוק לעיתוי הנכון: היום שבו רצחתי את החלק הלא
רלוונטי שבי. את הצד המכוער של התמימות, שאוכלת בי כל חלקה
טובה. את הצד המפסיד.