אם תשאלו ילד ממוצע איזה שיעור הוא הכי שונא הוא יגיד לכם
"חשבון" בלי למצמץ פעמיים. חלק יאמרו "אנגלית", חלק "הסטוריה",
אבל יהיה גם ילד אחד שיגיד לכם שהוא שונא "ספורט". עבורו
"ספורט" הוא המקצוע הכי קשה, מסורבל, מעייף ומיותר. לרוב הילד
הזה הוא גוץ שמנמן, שהשרירים ממנו והלאה. ככה הולך שיעור ספורט
בשביל הילד השמן:
המורה פוקד על הכיתה לרוץ 3 סיבובים מסביב למגרש, והדביבון
המתוסכל מתעייף אחרי חצי הסיבוב הראשון ומתחיל ללכת. בעודו
משתרך אחרי הרצים, עובר אותו הילד הכי מהיר בכיתה, שכבר הספיק
להשלים סיבוב שני. זה הכי מתסכל את הילד השמן והוא מתחיל לרוץ
אחרי האצן בן כיתתו, אבל מחליט לוותר אחרי 5-6 שניות של ריצה
מעייפת.
אחרי שמסתיימת הריצה, המורה פוקד על התלמידים לבצע מתיחות.
הכיתה מבצעת חימום קל ומתיחות, ועוברת אל מתחת למכשיר המתח.
בעוד הכיתה מסתדרת בטור, מגיע הילד השמן אחרון אחרי שסיים 3
סיבובים סביב המגרש בהליכה.
הילד שבראש הטור, זה שגם הגיע ראשון במרוץ, מקבל תמיד את הכבוד
להיות ראשון גם בתרגילי הספורט. הוא עולה על המתח והכיתה
מתחילה לספור: 1,2,3 ...   כשמגיעים ל-17 בערך, הוא נשבר והילד
השני עולה למתח. ככה חצי שיעור מתבזבז, והופ ! הנה מגיע התור
של הילד השמן. הוא, כמובן, מתחמק, ומבקש לא לעלות על המתח,
מכיוון שידיו הצנומות לא מסוגלות להרים גוף שומני כל כך.
כל אותו הזמן הילד השמן חושב לעצמו מדוע הוא צריך לבצע את
התרגיל הזה ואיך זה עשוי לעזור לו בעתיד בחיים. גם ההשפלה
שבסירובו לעשות את התרגיל לא מועילה לו ...
כשמסתיים תרגיל המתח עולים התלמידים למגרש עם כדורגל ומתחלקים
לקבוצות. הראשונים שנבחרים הם אלו שיודעים לשחק, כמובן. ומי
נבחר אחרון ? הילד השמן, כרגיל. אי אפשר לקרוא לזה בדיוק
"נבחר", כי לקבוצה הבוחרת אין הרבה ברירה אלא לקבל אותו, הרי
מישהו חייב היה לקבל אותו לאחת מהקבוצות.
הילד השמן ממוקם תמיד, אבל תמיד, בשער. הוא לא מסוגל לרוץ, לא
מעוניין לרוץ, ואף אחד אחר לא ממש רוצה להיות שוער, כך שזה די
מסתדר.
אחרי השער הראשון שיספוג הילד השמן (בד"כ מבעיטה ששוער עם
מינימום גמישות היה עוצר בקלות), הוא יחטוף מבול של צעקות
וקללות בנוסח: "יא שמן", "אתה לא יכול להדוף כדור, יא דבה ?"
וכו'.
לילד השמן אין בטחון עצמי ובד"כ קללות מסוג זה פוגעות בו קשות.
לא ממש אכפת לו להפסיד במשחק, כי אין דבר פחות חשוב מכדורגל או
ספורט באופן כללי. נצחון במשחק לא יתרום למעמדו החברתי בכיתה
או לחוסן הגופני שלו, ולכן מנקודת מבטו מטרת המשחק הוא להעביר
את הזמן וזה הגורם החשוב, ולא הנצחון.
כשמגיע הצלצול הגואל, הילד השמן אוסף את מטלטליו ומגיע חיש קל
(הפלא ופלא) אל מזנון בית הספר. כן, לאכול זה חשוב ויותר מזה -
זה טעים.
בעוד שאר התלמידים מתווכחים על המשחק בשעור הספורט, מתרכז הילד
השמן בלעיסת הבגט השלישי ("אמא אמרה שצריך להחזיר אנרגיה אחרי
שיעור ספורט מעייף").
ככה עובר לו עוד יום לימודים שמכיל בתוכו את השעור הכי מבאס
בעולם - חינוך גופני.