הילד עשה שמיניות באויר עד שהוא נחת על כוכב המציאות. בעיקרון
זה כוכב נהדר. אולי בעיקר בגלל שיש בו מגוון הצעות לאיך להעביר
את הזמן עליו. כשהוא נחת זה הקפיא את דמו. הוא שכב בתנוחה
עוברית על הקרקע ולא זז. כמעט במצב קטטוני. עוברי אורח לא שמו
לב לדבר מכיוון שהיו עסוקים בעשיית חיים וגם אהבה על הכוכב
הזמני שלהם. לא היה להם זמן לילדים. לא תמיד למבוגרים יש זמן
לצרות של הילדים, אגב כך- לכן הם לעיתים צומחים דפוקים משהו.

הילד פקח את עין ימין וחיפש לעצמו דבר מה שיעיד שבעצם ההזיה
הזו אמיתית ושניתן להפיק ממנה את המירב. אכן הופיע בסביבה איזה
ג'נטלמן בעל שיער אדמוני ועינים נוצצות בגוון כחלחל עד שקוף.
הג'נטלמן הושיט יד לילד והילד אחז בה. הוא חש בידו החמימה
והרוגעת, מה שגרם לו באורח פלא להתרומם על שתי רגליו הדקיקות
ולתת לג'נטלמן שהציג עצמו כמורה דרך של הילד, להוביל אותו.

הוא הראה לו את השער לכוכב המציאות. והסביר לו שבלא מודע קיימת
אצל הילד אפיזודה של נחיתה ליד השער. הילד ניסה להזכר באפיזודה
כלשהי הדומה לכך, אך ללא הואיל. הם היתיישבו על אבן דרך ושתו
מהמיימיה של מורה הדרך. המים היו מתוקים כמעט כמו דבש, והילד
לגם מהמיימיה עד סופה. למורה דרך הבזיקה מחשבה מהירה  בראש שלא
יהיה לו לעצמו מה לשתות, אך מיד נזף בעצמו: שהוא כאן למען הילד
ולא למען עצמו. הרקיע השחיר, כסימן ללילה בכוכב המציאות. הילד
התכרבל שוב כעובר, וגם די פחד מהלילה. מורה הדרך הסביר לו שלא
צריך לפחד מדברים לא בהירים מכיוון שהחשכה בסופה מובילה למקום
מאיר למדי. זה הרגיע את הילד והוא נרדם...

הימים חלפו בסערת נפש על הילד החדש בכוכב המציאות. הוא לא ידע,
אבל הוא למד המון על כוכב זה. הוא היה בטוח שהוא רק לומד איך
לתפקד במינימום של המינימום על הכוכב אבל בעצם הוא למד הרבה
יותר מזה. באחת ההפסקות שעשו בדרך המוורה שלף את המיימיה שלו,
הילד לגם ממנה וטעמם של המים היו מלוחים למדי, הוא הרחיק את
המיימיה ממנו, אך מורו ציווה עליו לשתות, "עדיף מלוח מאשר
להיתייבש", הוא קרץ לו.

יום אחד  כשנפל על דרך אפר הוא פרץ בבכי. פצע מדמם הבהיל אותו,
ואף שיתק אותו מחרדה. מורה הדרך הסביר לו, שככה זה בחיים על
כוכב המציאות, לעיתים נופלים ונחבלים. ויש בזה גם הרבה טוב.
הילד הביט בפליאה על מורה הדרך שדבריו נשמעו לו פרדוקס אחד
גדול. "זה פשוט" הוא חייך אליו חיוך טוב, אופייני לו, כך גילה
הילד. "כשאתה נופל יש לך שתי אפשרויות או להישאר במקום ולא
לזוז, ואז כמובן תתקע במקום ולא תתפקד, או שאתה מצווה על עצמך
לקום ולבחון את אשר גרם לנפילתך, מתוך כך תלמד לא ליפול יותר
באותה הסיטואציה כי תדע להיזהר, לכן כשאתה נופל תברך על כך"
הילד שתק וחשב וחשב ושתק ושתק וחשב ואפילו הלך לכתוב על פתק
קטן את מה שמורה הדרך לימד אותו. עם הזמן הוא הבין את דבריו
לעומק. ופתאום היה משונה לו איך קודם לכן זה לא הגיע אליו
בכלל.

עלה של שלכת נפל על השביל שהוביל את הילד והמורה שלו ליער עם
המון עצים. מורה הדרך הסביר לו שיבוא יום שהילד יצטרך ללכת לבד
ביערות על כוכב המציאות וזאת מכיוון שכוכב המציאות מלא ביערות
סבוכים. הילד נבהל ושם פעמיו לתחילתו של היער, מתכוון בלבו
לשוב אל המקום ממנו בא. מורה הדרך בחן את התנהגותו של הילד
ושאל אותו לגבי הפחד. אפו של הילד האדים וזה היה איזה סימן
עבור המורה שעכשיו כואב לו בלב.
הילד התוודה שפעם הלך ביער לבד וזאבים אלמוניים הדיחו אותו
מהדרך בה הוא פסע, בבושת פנים הוא ברח מהיער והחליט לא להכנס
ליערות סבוכים יותר.
מורה הדרך הניח יד אוהבת על כתפו הצרה של הילד ואז היתיישבו הם
על גדר אבנים ליד היער.

"אם תמנע מטיולים ביערות סבוכים לא יתכנו לך חיים מופלאים
בכוכב אליו הגעת, אתה חייב לנסות להתמודד עם יערות שכאלה, כי
הכוכב מלא בהם, ובנינו זה המשמעות של היקום" הילד פער את עיניו
מנסה להבין חיש קל את דבריו של מורו.
"לפעמים מגיעים לאין מוצא ביער מסויים, אל לך לפחד מהיער שיבוא
אחריו, אם תרים ידיים איך תוכל לצמוח ולהתפתח בכוכב שלנו?
לפעמים נכשלים אבל אפשר ללמוד מהכישלון, להסיק מסקנות, ובנינו
יש דברים משותפים ליערות הגדולים על הכוכב שלנו, אם תנסה אתה
תלמד" כן, דבריו של מורה הדרך נשמעו הגיוניים. אבל הפחד
מלעשותם ולהתמודד איתם בכוכב המציאות היה גדול וכבד.

"בענין הפחד, אתה תפסיק לפחד כשתיגש לשם" מורה הדרך הצביע לעבר
היער. והילד החל להתבכיין. הוא ניסה למצוא בעיניו של מורו איזה
מבט מרחם שיעיד על ויתור, אך כל שראה בעיניו הייתה נחישות
אדירה.
אחרי השתפנויות רבות ועקיצות בטוב טעם של מורה הדרך הילד החליט
שלא יזיק לו לנסות להכנס ליער.
היער היה שקט להחריד, ופסיעות לא מזוהות נשמעו ברחביו. הילד
היה מודע לחרדה הנוראית שאחזה בו, אך הנחישות שבמבטו של מורו
הניעה אותו להמשיך ללכת. והוא הלך והלך והלך, והתמודד נגד
זאבים ונגד עורבים ונגד החשכה שבלילה והקוצים והמורדות
והעליות. ואיך שהוא בלי משים הוא הגיע אל סוף היער.
מורה הדרך היקר שלו חיכה לו שם ומבט גאה בעיניו. "אתה רואה
בני" הוא טפח על שכמו. הילד לא היה צריך לשמוע יותר כדי להבין
כמה המורה שלו גאה בו.

כעבור שנה או אולי יותר, הילד סיים את הביקור בכוכב המציאות
כאשר הוא היה מוכשר להישאר בו, או לחילופין היה יכול לבחור
לסגת ממנו. הטיול עבר והיו בפניו שתי אפשרויות או להיתיישב
בכוכב ולהקים שם חיים משלו, או לחזור לכוכב ממנו הגיע. כוכב
שמפגר בכמה שנות אור מכוכב המציאות. היה נוח וחמים לחזור למקום
ממנו בא. הילד ישב על קצה ההר בכוכב המציאות, קצה הר שבנתיים
הפך לשלו, וחשב מחשבות לא ברורות. לא היו להם תכנים רק צללים
וכתמים.

לפתע ההר החל לרעוד והילד נתקף בהלה הוא מיהר להעמד אך רגליו
העייפות הכשילו אותו. מדוע הם עייפות הוא חשב לעצמו. ובלי ששם
לב נותר הוא  בתחתית ההר קפוא ומאויים מהטבע. והוא רץ אל המורה
שלו לשאול אותו למה ההר שלו קרס בעוצמה חזקה והשאירו למטה.
המורה שלו נראה רגוע, כאלו שהוא עצמו יכול להרים בחזרה את ההר.
והילד האמין שהוא מסוגל לכך. "זה לא ההר שהפיל אותך, אלא אתה
שהפלת אותו ילדי היקר" הילד פקח את אוזניו וידע שזה הזמן
להקשיב. "המחשבות שלך על לחזור לכוכב ההוא גרמו להר ליפול, אתה
נוטש קצה של אושר לטובת כוכב עלוב ??????" השאלה היכתה את הילד
וסיחררה אותו.

לפני שנה הוא הגיע לכוכב המציאות מפוחד כולו, מתחנן למישהו
ואפילו לא יודע מי שרק יעשה לו טובה ויחזיר אותו לכוכב ממנו
הגיע, והנה עכשיו משהו בו מתחנן להישאר כל כוכב המציאות.
"אתה כבר לא יכול לחזור לשם, כי אתה שונה מלפני שהגעת הנה, אתה
צריך להישאר פה, אחרת תאבד תכלית" הילד הבין, הוא היה חד הבנה
כשזה נגע לעינייני כוכבים ואז הוא החליט שהוא נשאר.

הוא נטש את הכוכב הקודם שלו בידיעה מובהקת שבכוכב החדש לא פשוט
לחיות אך אם זאת מאד כדאי.
באשר למורה הדרך שלו, הוא עדיין המורה שלו, וזה כי לילד יש עוד
כמה דברים ללמוד לפני שהוא נשאר שם בכוחות עצמו על כוכב
המציאות החדש שלו...