את הדלת הוא השאיר פתוחה, על כל מקרה שלא יהיה. הוא לא ממש
האמין שהשד יחזור, הוא ידע שאין להם באמת מה לחפש אצל אותו אדם
פעמיים, אבל בכל אופן כל בוקר היה מסלק את היפיפה התורנית
ששכבה לידו במיטת המים ומארגן את הסלון, שכשיבוא ירגיש בנוח.
בד"כ היה מרתיח מים יושב ומחכה לפחות שעה. היה עובר על עיתון
הבוקר ברפרוף פעם או פעמיים, עד שהיה מבין שגם היום לא יגיע.
אז היה אוסף את המזוודה, מסדר עניבה ויוצא מדירת הגג, אבל לא
נועל, לכל מקרה שלא יהיה...
כשקפץ לו השד מתוך היוגורט הוא לא שאל הרבה שאלות, פשוט חתם על
הקו בתחתית החוזה - היכן שהובטח לו עושר נצחי. השד קיפל את
השרוול עד המרפק, הניח את הקרניים על השולחן ובחיוך משועמם נעץ
את הזרוע בקרבו, מנתק את הנשמה ומגלגל את הכבל סביב אמתו
במיומנות. זה לא כאב כלל, אולי קצת, אבל לא כמו שדיברו על זה
בטלוויזיה. הוא שאל אותו מה הם בכלל עושים עם הנשמות האלו. השד
ישר את דשי החליפה שלו והרים את הקרניים משולחן העץ המתפרק,
איפה שעכשיו עומד שולחן מתכת מעוטר פיתוחי כסף. הוא הסביר לו
שכל נשמה שמגיעה למחסן נלקחת אח"כ למקרר ושם, אחרי שהיא קופאת
מעט, מנחיתים עליה מכה עם פטיש 5 קילו. ואת כל הרסיסים הקטנים
שמתפזרים אוספים ושותלים בליבותיהם של תינוקות שנולדו זה עתה,
כדי שתצמחנה מהם נשמות חדשות. "פעם זה היה ממש קל" התלונן
בפניו בעודו בוהה מחוץ לחלון, "פשוט היית לוקח את הנשמות. אבל
היום עם כל האמנות והחוקים שמבטיחים את הזכות לקניין אנחנו
חייבים את העסקאות המחורבנות האלו. אנשים לא מבינים שזה בסך
הכל לטובת הכלל! גם ככה קשה לייצר נשמות חדשות". אבל הוא הבין,
והוא לא התנגד כל-כך, גם ככה לא השתמש בנשמה שלו. השד העמיס את
הנשמה המפרפרת על הכתף ופסע החוצה בשקט.
ובאמת אחרי שהשד עזב החיים נעשו קלים. הוא קיבל עבודה מצוינת,
עבר לדירת גג ברמת-גן וזיין לפחות פעמיים ביום! אבל בפנים
הרגיש חסר, כאילו הסירו תמונה ישנה ומאובקת ועכשיו יש רק קיר.
כל לילה היה נשאר ער עד מאוחר מחכה, אולי השד יעבור בסביבה
ויקפוץ לקפה ועוגה, והם ידברו על הבורסה ועל המשחק של מכבי,
ואולי בדרך אגב הוא ישחיל לו איזה מילה על סעיף בחוזה שמבטל
הכל. הוא תיאר לעצמו שהנשמה מפוזרת עכשיו אצל עשרת אלפי בני
אדם, אבל בכל זאת קיווה שיבוא וישיב לו אותה, יתן לו אחת
חלופית, או לפחות יאסוף גם את השאריות ממנה שצפו לו בבטן כל
הזמן, אחרי הכל- אם כבר אז כבר, לחמור מראים חצי עבודה.
ובכל זאת כל לילה, כשהלך לישון במיטת המים עם היפיפה התורנית,
בדירת הגג עם הסלון המרווח ושולחן המתכת עם פיתוחי הכסף, בכל
זאת היה משאיר את הדלת פתוחה... על כל מקרה שלא יהיה... |