על הארץ, מרוח, מרוסק, עירום.
על ידי הימנית ניכרים שרידי המאמץ, נעל שמאל תלוייה על אדן
החלון.
לא מסוגל לראות שום דבר חוץ מהכתום הגדול שבוהק לו למעלה, אני
עיוור.
ועדיין מנסה, לא-מנסה לקום, מפרכס על פאזל 500 החלקים שהיה פעם
הגב שלי.
רועה צאן עובר לי בתאים האפורים, מנסה לעשות סדר במסמכים,
תשישות.
את המודעות שלי רכשתי, כבר מזמן, מעל גג של איזה גורד-שחקים,
הסתכלתי למטה.
מעל מאה ואלף קומות של בטון ראיתי את הצל שלי מסיים את חייו.
צל חלש-אופי.
אני עדיין מנסה לתפוס את עצמי, להתרומם, אבל לא מצליח. פתאום
גרביטציה של צדק.
אני חושב ששברתי, מודה לאל שלא נשברתי, כי טסתי די מהר, הרבה
מעל המהירות המותרת.
לפחות, אם הגעתי לעולם הבא, לפחות יש לי ריח של פריחת האביב.
זה יזרז את ההליכים.
הראש שלי מנופץ, התבקע, התפוקק. חבל שלא אטמתי במאסקינג-טייפ.
אין דם, אולי אני
חלול. עדיין נאבק בכוח המשיכה.
צלילים מוכרים, סוסים קטנים מקפצים מסביב, בכיוון השעון. מזל
שאחי לא התעורר.

קמתי, כאב לי נורא הראש, והיה לי קר. רציתי להתלבש. אם לא
הייתי עירום לגמרי,
הייתי בודק מה השעה - בטוח שהייתי מת לפחות 30 דקות, אם לא
יותר. חברה שלי
כבר חיכתה לי בחדר, אז נראה שאני אסתדר. לעזאזל עם המובייל
מתכת הזה, מי הגאון
שהניח אותו ליד הדלת של המקלחת?!