מיואש מעצמו, הוא התיישב ליד המחשב והתחבר לאינטרנט.
בדק את תיבת הדואר, ומצא רק דואר זבל, כרגיל.
הוא החליט, בפעם הראשונה, להיכנס לצ'ט, עוד אחד מהכלים להשגת
בת זוג. הוא הציץ בחלון שמראה את עצמו, דרך המצלמה הדיגיטלית.
הוא ראה שמוק בן 33, עורו מתקמט, חיוך עקום שחושף שיניים
צהובות של סיגריות, הוא ראה את הטי-שירט שלא החליף שלושה ימים.
הוא לא יכל לשפוט את עיניו, בגלל האבק שעל המשקפיים שעיטרו
אותן.
הוא עבר אל החלון של הצ'ט, המסכה המושלמת.
חלון פופ-אפ הופיע. "הכה את הקוף", הוא צעק. הקוף ניסה להתחמק,
אבל לא הצליח. סיפוק סאדיסטי הציף את מוחו (לא את מחו של
הקוף).
הצ'ט ביקש ממנו שייתן כינוי לעצמו. הוא ידע שהשם האמיתי שלו לא
יוסיף הרבה מוניטין. המראה שלו תמיד הזכיר לו איך קראו לו בבית
הספר היסודי "עג מלך הבשן". הוא הקליד: "יגאל".
הוא חיפש ברשימת החדרים: נשואים נשואות, נשואים פנויות, פנויים
נשואות, אלמנים אלמנות, פנויים פנויים, ועוד, עד שהגיע לחדר
שחיפש.

פנויים פנויות.

שני קליקים הביאו לגן עדן של בחורות שמחפשות אותו. הוא נאלץ
לחכות רק כמה שניות עד קבלת ההודעה הפרטית הראשונה: "הי", האיר
המסך בפונט לא מוכר בצבע כחול, "רוצה לגאול אותי?" הנגאלת
הסתתרה תחת השם "ענת". "ואת לא מתכוונת לענות אותי, נכון?"
יגאל נענה ב"LOL" חייכני, והבין שפגש בנערת חלומותיו. הוא
הרגיש מין דגדוג בין סנטריו. בן רגע הפך לשנון, מצחיק, נחמד,
מקשיב - הוא היה נוהג כך גם בחוץ, רק הלוואי שהיה למי.
"איך אתה נראה?" חתכה השאלה את השיחה הלוהטת. יגאל עבר לחלון
של המצלמה הדיגיטלית.
הוא בהה בו.
הוא סגר אותו.
הוא ידע מה לענות.
"ארנולד שוורצנגר - רק קצת יותר צעיר".
הוא שיחרר את הנשימה העצורה שלו.
"ואת?"
"נטלי פורטמן - רק קצת יותר מבוגרת".
"היא משקרת, הזונה", חשב לעצמו.
"אז אולי כדאי שניפגש?" הפונט הכחול הזכיר לו פתאום סרט כחול.
"מתי?" הוא התחיל להזיע. שיפגוש את השרמוטה השקרנית?
"שבוע הבא? שבת?"
"אני עם המשפחה". כן, בטח.
"אז אני יכולה רק עוד חודש בשבת, אם זה היום היחיד שאתה
יכול".
"טוב, אני אשאיר לך את הטלפון".
"או שאני אתן לך."
הם החליפו טלפונים. יגאל החליט שאם הוא רוצה להיות שווה את זה,
אולי כדאי לו להיות קצת יותר דומה לארנולד שוורצנגר מבטטה. הוא
זרק את העוגיה שהוא בלס באותו רגע. "אני אנקה אחר כך", אמר
לעצמו.
שעה אחר כך, הוא כבר היה במרחק מה מביתו, לראשונה זה כמה
חודשים.
במכון כושר.
שנים עברו מאז יכל לראות את הרגליים שלו.
שינוי מדהים שעבר תוך שבועיים רק מתוך שנאה לשרמוטה השקרנית,
הוריד לו 18 קילו.
פגישה נוספת בצ'ט הגבירה את התיעוב."
"חיכיתי לך". הפונט הכחול הגעיל אותו.
"אני רוצה לדבר איתך על משהו". עדיף להקדים תרופה למכה.
"רק תשאל, זה בסדר". היא והאדישות שלה.
"במה את עובדת?" הוא לא יכל להיות ישיר, הוא פשוט לא יכל.
"דוגמנות. זה הכל?"
הפונט הכחול הפיח חיים במסך.
"אממם, כן בעצם" היה קשה לו להתאפק, ולא לצעוק "יש" כזה
שהשכנים ממול ייבהלו ויחיגו 100.
יום למחרת הוא התייצב, מצויד במזומנים, אצל האופטיקאי וקנה
עדשות.
הוא קנה הכל - החל מדיאודורנט וכלה באפטרשייב.
הוא המשיך את ביקוריו במועדון הכושר, וכבר לא ניתן להבחין במה
שהיה פעם פרצוף שמשמש כמחסן לסנטרים.
יום שבת ההוא הגיע.

הוא הגיע חמש דקות לפני הזמן. מנסה למצוא את ענת מהנכנסות
למסעדה.
הוא הבחין בה.
בהן.
שתיים נכנסו למסעדה, והוא הבחין בענת פורטמן מלאת החן. הוא
ניגש אליהן. "ענת?" הוא לא יכל להישיר מבט אליה.
"רק בצ'ט, פה אני נטלי".
הוא ריחף בענני אהבה לרגע.
"אני אפגוש אותך ליד השולחן, אוקיי? רק הולך לשנייה לשירותים"
התחלה גרועה.
"בסדר". הוא שמע אותן נפרדות בכניסה.
הוא התיישב ליד השולחן, אחרי שחזר.
נפלו לו העדשות. הוא ניסה לחפות על זה כאילו זה לא קרה. "אז מה
את עושה שם בסוכנות?"
"סוכנות? איזה סוכנות?"
"הדוגמנות, לא?"
"למה דוגמנות?"
"זה מה שאמרת בצ'ט, לא?"
"אמרתי דוגמנות?" צחקוק חמדמד. "הו לא, התכוונתי אני בכלל
מוכרת בסופרמרקט."
הוא הסתובב אחורה לרגע, והחזיר את העדשה לעין.
הוא הסתכל עליה, וראה את נטלי פורטמן - רק הרבה יותר מבוגרת,
והרבה יותר מכוערת.