אדריאנה. היא נראית כמו אדריאנה. היא לומדת אמנות, בפירנצה.
אולי בוונציה? לא, פירנצה עדיפה. היא יפה, מאד יפה, והיא שוכבת
על החוף, מתעלמת באלגנטיות מכל המבטים שנשלחים לכוונה.

הגעתי לכאן שלשום, אחד מאלפי תיירים שמחפשים שמש, ים, סקס
וסמים. תאילנד. האיים של תאילנד. בישראל אין איים, אבל יש שמש,
וים וסמים, וגם בחורות יפות, אבל אין תיירים, ולכן, על מנת
לפגוש את אדריאנה הייתי צריך לטוס אלפי קילומטרים.
היא לא מודעת לקיומי. ואולי היא יפה מדי מכדי לשים לב אליי?
אני שוכב על החוף, חבורה בריטית עליזה שוחה בים, שני ג'וינטים
שוחים אצלי בדם. אני לוקח את בלוק הנייר הצהוב ומתחיל לכתוב.
אדריאנה, זה יהיה השם של האיטלקייה הסקסית שאני אנסה לפתות.
היא תהיה סטודנטית לאמנות, בפירנצה. זה ייתן לה טאץ' איכותי,
היא לא תהיה סתם פרחה (מעניין אם באיטליה יש פרחות?), והיא
תהיה חולמנית, כדרכן של סטודנטיות לאמנות בכל העולם.
חלומות הם חומר טוב לסיפורים, במיוחד כשהם מביאים אתם את האחות
הקטנה והשובבה, הפנטזיה.
סטודנטית לאמנות זה מצוין. היא תהיה, כמובן, מתירנית מבחינה
מינית, לא שגרתית, לא חוששת מהתנסויות חדשות. יהיה בה ניחוח קל
של אקסהיביציוניזם, מרכיב חזק של אסתטיות, ורמה גבוהה של
יצירתיות (שתבוא לידי ביטוי גם בתחום המיני).

אני שולח אליה מבט בזוית העין, היא חמושה בביקיני אדום. טוב
מאד, אני לא אצטרך לשנות לה את הלבוש. אדום הוא צבע חושני, ויש
בו רמז לסכנה אפשרית. סקס ומתח זה שילוב מנצח.

יש לה כפות רגליים מושלמות. בדרך כלל אני מסתכל קודם כל על
הישבן, אבל היא שוכבת על הגב, ויש לה כפות רגליים כל כך יפות,
שהמבט פשוט נמשך אליהן. אצבעות הרגליים הארוכות והדקות משוחות
בלק אדום (אופיר אומר שזה פרחי, אבל אופיר עכשיו ברמת גן, וחוץ
מזה, היא סטודנטית לאמנות, איך היא יכולה להיות
פרחה?), קימור קטן ואלגנטי במרכז כף הרגל, קרסול חינני. אני
בוהה שתיים שלוש דקות בכפות הרגליים שלה, וחושב איך לשלב אותן
בסקס שיהיה בינינו. אם אשקיע יותר מדי זמן באזור הזה, היא
תחשוב שאני סוגד לה. אין לי פטיש של כפות רגליים, וגם משחקי
מלכה-משרת הם לא הקטע שלי, אבל כפות רגליים כל כך יפות, צריך
להקדיש להן תשומת לב.
היא קצת רזה מדי, אני אצטרך להוסיף לה שלושה-ארבעה ק"ג. היא
בטח לא תאהב את זה, בחורות בדרך כלל חושבות שאנחנו אוהבים אותן
רזות, קייט מוסיות, אבל עוד שלושה קילו יהפכו אותה לעסיסית,
יוסיפו קצת מותניים, ועוד גבעה רכה במורד הבטן. ממילא בסוף
הסיפור אני אחזיר אותה למשקלה המקורי.
שיער שחור חלק, קצת קשה לאמוד את אורכו כשהיא שוכבת. מעט מתחת
לכתפיים, אני מעריך. העיניים מוסתרות ע"י משקפי שמש, הן יהיו
שחורות. אוקיי, יש לה שם, רקע, אישיות, מראה. צריך לבחור לה
קול. איטלקית זו שפה סקסית. לא משנה מה אומרים, זה תמיד נשמע
כמו הזמנה למשגל סוער, או כמו המחמאות שאחרי. היא תדבר בווליום
נמוך, שיהווה ניגוד לקולניות שמסביב, היא תמשוך את המילים,
תנגן אותן, והיא תדבר רק איטלקית. הבחירה הזו תקשה על התקשורת
בינינו, אבל ממילא אנחנו נתמקד בתקשורת לא-מילולית, וחוץ מזה,
איטלקית זו שפה סקסית.

יפה, אדריאנה מוכנה. על עצמי לא אספר הרבה, אני לא אוהב לחשוף
יותר מדי. בחור ממוצע, לא דוגמן אבל גם לא מאותגר ויזואלית, לא
רב-שגל אבל מנוסה, לפעמים חרמן ולפעמים לא. עכשיו כן, ולכן אני
צריך לפתות את אדריאנה. אני בוהה בדף הצהוב, שבינתיים התמלא
בשורות כחולות צפופות, ומנסה לבחור טקטיקת פיתוי.

אני אחכה שהיא תיכנס למים. למים יש אפקט מרגיע, הגוף צף, כמעט
מרחף, חומות המגן מאבדות גובה, אפילו אני אצליח לדלג מעליהן.
המים יעטפו אותה בשלווה מגוננת, אני אגש אליה, אישיר מבט אל
עיניה (או ליתר דיוק אל משקפי השמש שלה), אצמיד אותה אליי ביד
אחת, ואתן לה נשיקה, מהסוג שיגרום לה לשכוח שיש עוד אנשים על
החוף, ובתוך המים.

נהיה רק שנינו, אדריאנה ואני, והנשיקה, והמים. הגלים הרגועים
יתנפצו אל גופינו, יצננו מעט את הלהט, את הבעירה הפנימית.
אנחנו נתמכר לקצב הנינוח, נתחבק ונתלטף ונתנשק לאט-לאט, כאילו
יש לנו את כל הזמן שבעולם, ובעצם לאן יש לנו למהר?

הנשיקות שלנו הופכות צפופות יותר ויותר. אדריאנה מושכת אותי
לעומק, למקום שבו הים מכסה את הגוף עד לצואר, משאיר רק את
הראשים המחוברים שלנו מחוץ למים.היא מצמידה אותי אליה בכח,
עכשיו אף גל לא יוכל להפריד בינינו, היד שלי מלטפת את התחת
היפה שלה. היא נאנחת, באיטלקית. אני מניח שהיא רוצה שאמשיך,
ואני ממשיך.

בין ההתנשפויות אדריאנה אומרת לי משהו. אין לי מושג מה היא
אומרת, אבל זה נשמע טוב, אפילו טוב מאד. אדריאנה חוזרת על
הדברים, הפעם בתקיפות, וכשהיא קולטת שאני לא מבין מלה היא
מחליטה לעבור למעשים, ומכניסה את היד שלי לתוך התחתונים שלה.
אני מחייך. עוברות כמה שניות, וגם אדריאנה מחייכת, וחיוך
באיטלקית, אין דבר יפה ממנו.

"מה נשמע?"
אני מופתע לשמוע את אדריאנה מדברת עברית.
"ראיתי שכתבת בעברית, אז אתה בטח ישראלי", היא אומרת בקול
נמוך.
הבלוק הצהוב מונח לידי על החול. כנראה נרדמתי, מעניין אם היא
קראה את מה שכתבתי. אני מחייך אליה, ומציג את עצמי. היא
מתיישבת לידי, בתנועה עדינה ולא מורגשת אני מסיט את הניירות
שלי מחוץ לטווח הראייה שלה.
קוראים לה רעות, והיא מכפר-סבא, עבדה חצי שנה בתחנת דלק כדי
לקבל את המענק-עבודה-מועדפת, ועכשיו היא מבזבזת אותו בתאילנד.
בשנה הבאה היא תתחיל ללמוד, אולי מינהל עסקים, אולי מחשבים,
היא עוד לא החליטה.

"רוצה לשתות משהו?" היא שואלת, ואני מהנהן בחיוב (לא, אני לא
שוביניסט, אבל אם אני אלך להביא את השתייה, היא עלולה להציץ
בדפים שלי, ולגלות שהפכתי אותה לאיטלקייה).
"אני כבר חוזרת", היא מחייכת, "אל תירדם שוב".
היא קמה, מנערת מהביקיני האדום שלה מעט חול, והולכת. אני מנצל
את ההזדמנות לבחון את הישבן שלה (ושוב, אני לא שוביניסט, ואני
לא חושב שגבר שמסתכל על ישבן נשי צריך להתנצל). הוא עגול ויפה,
כמעט כמו זה של אדריאנה.

היא חוזרת עם המים שלה והדיאט קולה שלי. אנחנו מפטפטים קצת,
משחקים במשחק הישראלי הנפוץ בוא-נראה-אם-יש-לנו-מכרים-משותפים
(כן, בן דוד שלה עבד עם אחת האקסיות שלי בערוץ הקניות), ואז
היא מזמינה אותי לחדר שלה. המאוורר החלוד מתאמץ לצנן קצת את
החדר החם, על הקיר תלויה תמונה סדוקה של נסיכה אקזוטית. רעות
נפטרת מהביקיני שלה במהירות שיא. היא נשכבת על גבה, "תתפשט",
היא אומרת לי.
אני מתפשט.
כעבור עשר דקות אני מתלבש.
"אולי נצא לאנשהו בערב", אני אומר.
רעות נשארת עירומה. "לא רחוק מכאן יש מסעדה איטלקית נחמדה",
היא אומרת.
"איטלקית נשמע מצוין", אני מחייך, ויוצא מהחדר.