שלומי היה עובד קשה, כך לפחות היה אומר לאשתו עדינה כשהיה חוזר
מהעבודה עייף ועצבני. פעם הוא אפילו חזר כל כך עצבני, עד שהעיף
על עדינה סיר מלא באורז על הראש, כשגילה שהיא שכחה לשים
צימוקים באורז, כמו שהוא אוהב.
לא...אבל הוא בחור טוב, יש לו לב זהב והוא אפילו קיבל תעודת
עובד מצטיין, במפעל החרא שבו הוא עובד. בתעודת העובד המצטיין
שלומי היה כל כך גאה, עד שפעם הוא שבר על עדינה מסגרת זכוכית
על הראש, כשזאת טענה שאין צורך למסגר את התעודה.
עדינה היתה בעיקר שותקת. מאז שהתחתנה עם שלומי, התחביב שלה היה
לשתוק. לעיתים רחוקות, כשהאח הגדול שלה חזי, היה קופץ לביקור,
בשעות שבהם שלומי היה בעבודה, היתה עדינה מושיבה אותו ומספרת
לו  על הצרות. הבעיה היתה, שגם חזי היה אחד שעובד קשה. כך שלא
ממש היה  לו סבלנות להקשיב.  פעם, כשעדינה היתה יותר צעירה,
היא קיבלה מכות רצח מחזי, זה היה לאחר שסיפרה לו על התכנון שלה
ושל שלומי להתחתן. עדינה ספגה הרבה מכות מאחיה, עד שזה התרגל
לרעיון החתונה.
חזי ושלומי לא ממש חיבבו אחד את השני. למרות ששניהם היו דיי
דומים. שניהם היו בחורים טובים, עם לב זהב, שעובדים קשה. לא
מזמן הם אפילו הלכו מכות וזה קרה באזכרה של אמא של עדינה וחזי,
לאחר ששלומי ניגש אל חזי ולחש לו בזמן האזכרה, "אם תבוא שוב
לבקר את אשתי בזמן שאני בעבודה, אתה תגמור בדיוק ככה", והצביע
על הקבר של אמא של עדינה וחזי.
לשלומי ועדינה אין ילדים. עדינה מאוד רוצה, אבל היא יודעת שככה
עדיף. הרי שלומי בעצמו אמר "אני בקושי מצליח להסתדר איתך בבית
הזה, אז את רוצה להוסיף עוד מישהו..."
חוץ מלכבס, לגהץ, לשטוף את הבית ולחטוף מכות, עדינה היתה גם
מציירת, ציורים שאף אחד חוץ ממנה לא הבין.  פעם, ביום שבת אחד,
שלומי היה משועמם נורא וביקש מעדינה להראות לו את ציוריה.
עדינה סירבה, קיבלה סטירה כואבת והלכה להביא לשלומי את
הציורים. שלומי טען שהציורים שלה לא מובנים ועדינה קיבלה מכות
רצח לאחר שאמרה שהיא מעדיפה שאף אחד לא יבין את הציורים שלה.
היום עדינה ושלומי חוגגים 10 שנות נישואים. ולכבוד הארוע שלומי
החליט להכין לעדינה הפתעה. כשחזר מהעבודה, בשעות הערב, העיר את
עדינה ולחש-"קומי, הולכים", כשעדינה שאלה לאן, שלומי צעק-"נו,
תקומי כבר ותלבשי את השמלה הכי יפה שלך".  עדינה עשתה כדבריו.
קמה, שטפה פנים במהירות ולבשה באמת את השמלה הכי יפה.  לאחר
שגם שלומי סיים להתלבש, הם נכנסו לאוטו ונסעו.  עדינה הזילה
כמה דמעות בודדות, בלי שום סיבה מיוחדת, פשוט היום הזה והשתיקה
הזאת גרמו לה לבכות.
שלומי עצר את האוטו, דומם את המנוע ושאל את עדינה אם היא מזהה
את המקום,    עדינה זיהתה את המקום מיד, זה היה הגן הציבורי
שבו היא ושלומי הכירו.
עדינה יצאה מהאוטו והתישבה על הספסל שעליו היא ושלומי ישבו
כשהתנשקו לראשונה. בזמן שעדינה שלחה מבטים כואבים לכל כיווני
הגן, שלומי יצא גם כן מהאוטו והתישב גם הוא על אותו ספסל. לפתע
עדינה פתחה את הפה ואמרה-"אני זוכרת, כשראיתי אותך בפעם
הראשונה, התאהבתי בך כל כך חזק, עד שאמרתי לעצמי שלא משנה מה,
אני אעשה הכל כדי להשיג אותך. ובאמת ככה היה". לאחר שתיקה קצרה
וכבדה, עדינה הוסיפה-"היום אני מצטערת על הכל, הייתי ילדה
תמימה וטיפשה".
לאחר שתיקה ארוכה יותר וכבדה פחות, שלומי הרים את ידו והעיף
סטירה חזקה על הלחי האדומה ממילא של עדינה, בטענה שמחר מחכה לו
יום עבודה קשה ואין לו זמן וכח לשיחות נוסטלגיה. "אלוהים יודע
על מה חשבתי כשהבאתי אותך לפה", צעק.
כל הדרך חזרה, עדינה בכתה וחיכתה להגיע הביתה ולצייר את הציור
הבא שלה.