מילסיוס התעורר על רצפת חדר המואר כשם שלב אביר האופל מואר
הוא. מספר שניות לקח לו להבין את הסיבה בגללה הוא נמצא במקום
בלתי מזוהה (באופן זמני) זה. הוא נעמד על רגליו וניער את האבק
מגלימותיו השחורות. כעת, יישר את ידיו קדימה ולחץ אותן אחת אל
השנייה. לאט, לאט, הוא הפריד את כפות ידיו ויצר כדור אור, שגדל
ככל שידיו התרחקו זו מזו. הוא הגדיל אותו לקוטר של כשמונה
אצבעות. כדור האור ריחף עד שהגיע לגובה המצח של מילסיוס ושמר
ממנו מרחק קבוע של מרפק, לכל מקום שפנה המג הצעיר. הוא סרק את
החדר, כאשר הורה לכדור האור בתנועת יד מכוונת היכן ברצונו
להביט. הוא הביט סביבו -
החדר היה מכוסה אבק וכורי עכביש, אך היכן היציאה? הרהיטים היו
עשויים עץ פיקוס עתיק ומשובח וכך גם הרצפה והמשקופים. כאשר פנה
לאחור, ראה מכתבה, אשר על רגליה וגבולותיה היו גילופים עדינים
של צמח מטפס וסמלי שושלות קוסמים קדומים שזורים בעלי הצמח.
מילסיוס צעד אל עבר המכתבה, נתקל בדבר מה ונפל. כדור האור עקב
אחריו. טיפש שכמותי, חשב. אין אני מסוגל להביט מתחת לאפי?! הוא
השתעל מהאבק שהתפזר באוויר בעת נפילתו, אחר אחז במשענת הכיסא,
שבה נתקל והתרומם. הכיסא עמד בסמוך למכתבה והמג התיישב עליו
ושקע בו. הוא הניח את שתי ידיו על משטח הכתיבה, כאשר ביניהן
שכב ספר עב כרס ומאובק ביותר. כריכת הספר הייתה עשויה עור
סרפינים, ועליה הוטבע מדליון כסוף. על המדליון היה תבליט של
פנתר, כאשר אישוני עיניו עשויים אבנים שקופות בעלות גוון חזק
של ירוק זוהר וסביבו יש מעגל עליו שזורות אבני אודם צבעוניות.
לפני שפתח את הספר, הוא הביט על החפצים שהונחו על המכתבה:
ערמות דפי קלף בגדלים שונים אשר על חלקם היו כתובים דברים בשפה
שאינה שפתו, מספר צנצנות קטנות וכמה מטים דקיקים אשר לא נראו
לו ברי שימוש. ריח הטחב בו שרר החדר המצומצם והצפוף הזכיר לו
את חדר העבודה של אביו, המג הנודע - איניגן דילריוס.
מילסיוס הסיט קבוצת שיער שחור-פחם שנפלה על מצחו והסתיר את
עינו הימנית החומה, ופתח את הספר. על עמוד השער היו איורים של
קצות אצבעות משני הצדדים. המג חש בדחף עז להניח את אצבעותיו על
האיורים התואמים להפליא את מראה אצבעותיו הוא. היה נידמה שהספר
היה זה שמשך אותו להניח את אצבעותיו שם. ואכן, מהרגע בו עשה
כן, הוא הצליח להבין כל מילה שהייתה כתובה בספר בשפת הקוסמים
הקדומה: "אוגדן כשפים זה נערך על ידי רוחו של פארטלון - רב
המאגיות, במטרה לקבץ את כל גדולי הכשפים והשיקויים ולהטביע את
חותמם של גדולי המגים בכל תקופה" בהמשך העמוד ניתנו הוראות
לגבי כתיבת נוסח הכישוף, תהליך כתיבתו וחוקים לגבי מעשי
הכשפים.
מילסיוס הביט בהערצה עצומה אל אוגדן הכשפים העבה, ספר זה הוא
נכס יקר מאין כמותו! עליי ללמוד עד כמה שאוכל ממנו. אוה, כמה
חיכיתי והקרבתי בשביל הספר הזה... הוא ניזכר בכל הסבל שעבר
ובכל שהפסיד. אילאה, אהובתי. פרח שלי, לא אתן לך לחמוק מבין
אצבעותיי הפעם. ואז לחש בקול רוטט ומלא תשוקה: "יבוא יום ושוב
תקבליני בשמחה אל זרועותייך. לא אתן לך לחמוק גם אם אאלץ לכלוא
אותך..." כעת השפיל מבטו וניתן היה לראות שובל נוצץ של דמעה
מזווית עינו. דמעותיו צרבו את עורו הקרחי וצללו מטה לאורך
לסתותיו המעוצבות. בנסיון להתנער מהזכרונות הנועצים שנאה עצמית
בלבו, התעטף מילסיוס בגלימתו השחורה והמשיך לקרוא.

קובאר מצא עצמו נופל מגזע עץ רחב ונחבט בבטנו. "אלי כל
העולמות! היכן אילאה ומילסיוס? ולאן הגעתי לעזאזל??" הוא הביט
סביבו בפליאה. נתמך באדמה, קובאר הרים את גופו הצנום וסילק
בהתנשאות שכזו את העלים והחול הנדבק בבגדיו היקרים. הוא לא
הצליח לזהות את מקום המצאו. בוא ניראה, הביט בשמיים. אמנם די
חשוך כאן, אך ניתן
לראות שאני באותה מערכת כוכבים, אפילו בעולם שלי. יש כאן עצים
סבוכים וחיות ליליות... "אהה!" כן, ללא ספק הוא נחת באמצע יער
סבך במקום לא ידוע. קובאר הרגיש כה אומלל וחסר אונים. למרות
שמשפחתו באה מן היערות וחיה שם דורות, לא היה לו שמץ של מושג
כיצד להסתדר בטבע. הוא נולד הישר אל העולם המפותח, אל התרבות
העירונית, שהרי הוריהם שלו ושל אילאה, אחותו הגדולה, שינו את
אורח חייהם במאה ושמונים מעלות ועברו לגור בבית העשוי מלבנים
עוד כשאילאה הייתה בת שנתיים וקובאר בעצמו היה בבטן אימו. זאת
בשל ההתחברות של אביו, שר הצבא של שבטו הפרימיטיבי, עם מצביא
בעל דרג צבאי גבוה בשלטונות של האזור שלהם. המצביא היה סבור
שיוטב לו ולמשפחתו לו היו עוברים לגור בעיר, שנחשבה למודרנית
באותה התקופה, וסידר לו את כל התנאים והנוחיות כדי לשכנעו
לעבור לשם. וכן, בתמורה, ביקש המצביא מהאב רעיונות וטאקטיקות
לחימה בשביל צבאו. כך יצא שאביהם של קובאר ואילאה הועלה בצמרת
הדרגים הצבאיים והיה בעל שם גדול, חשוב ומלא כבוד במדינתו.
למרות שקובאר היה לכאורה מנותק לחלוטין מהלאום שלו, משפחתו
מעולם לא נטשה את המסורת ולכן קובאר ידע את דתו ואת מנהגיה
היטב.
הבחור הצעיר טייל במשך שעות ביער. כל רחש קל הקפיץ אותו וגרם
ללבו לפעול בקצב משולש. אז, ברגע של תשישות כבדה, התיר לחושי
הסכנה שלו לנוח לכמה דקות ונעמד במקומו. הוא השעין גבו הכפוף
מעט והצנום על גזע עץ והתנשף. הוא עצם את עיניו מעייפות ואז חש
במגע של דבר מה על צווארו, המתלפף סביבו. מכיוון שהוא היה
עדיין עייף מהריצות ביער הסבך, הוא החליט שאין טעם לבזבז כוחות
ולהבהל מכל דבר, והתעלם מהנחש שכרך עצמו סביב צווארו של קובאר.
ממילא כושרי אינו מדהים, מעולם לא היה. "אה!!" לפתע הוא הבין
באיזה מצב היה נתון - מצב עדין מאוד. יפה מאוד טיפש, מה אתה
עושה עכשיו?? לא להלחץ... אם רק יכולתי להגיע למקל הזה. רגע...
הוא החדיר מקל בין צווארו אל מתחת לגופו החונק של הנחש ודחף את
שני קצות המקל כך שאחיזתו של הנחש התרופפה. הוא ברח משם עד כמה
מהר שגופו הרשה לו והמשיך בחיפושו אחר דבר מה אכיל וחומרי גלם
כדוגמת עלים גדולים, למשל, להכנת המיטה המאולתרת שלו. הוא לא
הספיק למצוא את הפריטים הנ"ל לפני שנרדם כשבע וחצי שעות באמצע
קרחת יער.
עיניו המלוכסנות מעט נפקחו והעבירו מבטן האדום והמתפנק בקשת
מהאדמה שלשמאלו, אל השמיים הכתמתמים, אל האדמה שלימינו. הוא
התמתח בקולי קולות ואז ניזכר שהוא אינו מדמיין והוא אכן נימצא
הרחק מביתו. הוא החליט שעדיף לו לקחת את כל העניין ביותר קלות
מאתמול, 'אם תתחיל את היום בחיוך', היום יחייך אליך, כך אימא
תמיד אמרה. היום הוא קם ברוגע וטייל ביער הסבך בין היתר גם
בשביל להנות ממנו. הוא שפשף את טבעת הברקת הירוקה שלו בתנועת
אצבע קטנה והתפלל לאליו שיגנו עליו מפני תושבי היער ושיעזרו לו
למצוא את דרכו בחזרה לקרחת היער. קובאר הביט סביבו בחן את
העצים משורשיהם הבולטים בקרקע עד לצמרותיהם הגבוהות  והרחבות.
משהשתחרר מפחדיו, חושיו היו פנויים למחשבות אחרות. הוא עצם
עיניו היפות, חייך חיוך ענק, מילא את ריאותיו באוויר והסתובב
סביב צירו. בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש חופשי לחלוטין, הוא
לא היה צריך יותר לשמור על נימוסיו, או להתנהג בצורה מאופקת.
הוא היה חופשי מדאגות, הוא כבר לא היה צריך להנהיג עם שלם ביחד
עם חבריו. אולי עדיף היה לו הייתי חי כאן לנצח, חשב. הוא הלך
כעיוור בעיניים עצומות, מרגיש את הרוח החודרת מבין העלים
והענפים הסבוכים ומלטפת את פניו ככנפי מלאכים. הוא נשם היטב את
הריחות הנפלאים של עצי הפרי והצמחים המטפסים על צמרות העצים,
אשר להם בעצמם היו פרחים צבעוניים וריחניים מאוד. הי לו כל כך
טוב להרגיש חסר אחריות לכמה רגעים...
אז רגשי האחריות נזפו בו כשופט זקן וקשוח. הוא חייב לגלות מה
עלה בגורל אחותו וחברו הטוב. אז הצמחים המטפסים צמחו ושלחו
זרועות דקיקות לעברו. הוא חש לפתע מאויים על ידי הטבע שהיה כה
נפלא ומרגיע לפני כמה שניות. בוא אליי, קובאר. בוא אליי...
האים אלו הם קולות הצמחים? "מי זה קורא לי?!" הבחור הנפחד פלט
בקול שבור ומתנשף. תן לי לקחת אותך, קובאר... הקול היה מעוות
לחלוטין. קובאר חש שהוא ציר וכל יער הסבך מסתובב סביבו. ראשו
כאב והוא חש את פעימות דמו דופקות בחוזקה בעורפו. חזור, חזור
אליי, קובאר... הקול החל להישמע מוכר. חזור אליי, בני, היכן
אתה? "אני כאן אימא! אני כאן!" הצמחים המטפסים עטפו אותו בכל
הגוף. "אני כבר מגיע, אימא!" אף שהוא לא יכל לראות את אימו,
הוא היה משוכנע שהיא שם, הרי היא מתה וגם הוא מת. הלא כן? אני
אקח אותך עכשיו. חה, חה, חה!! אני אקח אותך אל הנצח!!! "לא!!!
זה חלום! זה לא אמיתי! לא יתכן שתיקחי אותי בשביל עצמך...
את... את בכלל לא אימא! אתה... מי אתה בכלל?! הא?" הקול שוב
התעוות וצחק צחוק מרושע ומצמרר. חה, חה, חה!!! "מי אתה?! הא?
אתה ממש גבר, אתה יודע? אז למה אתה לא עומד מולי?? גבר אל
גבר... או יצור, או מה שלא תהיה!" הצמחים המרושעים התהדקו
סביבו ובמיוחד סביב צווארו.

אילאה הביטה אל על, במקום בו כוכב האש היה אמור להקרין את אורה
של דמיסול הנחבאת בצדו השני של העולם בשעות הליל. כוכב האש
הכזיב אותה. היא הייתה שרויה באפילה, במקום בלתי מזוהה ואפילו
בתקופה מאוחרת בהרבה. "מה זה הריח הנורא הזה?" אכן הייתה זו
קבלת פנים די ריחנית אל העולם החדש, מכיוון שאילאה, המלכותית
והמתורבתת נחתה בתוך פח האשפה השכונתי בכפר אליו הגיעה. "תודה
רבה לך, דארה, אף פעם לא חיבבת אותי במיוחד, אך זוהי התחתית!
לא יכולת להביא אותי כמה מטרים מכאן?" כמובן שדארה לא יכלה
לשמוע את קיטוריה, אך אילאה חשה צורך עז לפרוק את תסכולה. היא
צעקה חזק מספיק בשביל להעיר כמה מתושבי הכפר אליו הגיעה. למראה
העלמה המטונפת, התאספו סביבה במעגל לעג כמה גברים ונשותיהם
המנומנמות, שצחקו את כבודה של אילאה ממנה. היא מיהרה להמלט, אך
האנשים המלגלגים היו טובי לב בסופו של דבר. הם משו את אילאה
הזועפת בהלחמה על טיפת הכבוד האחרונה שלה. לאחר מכן כמה נשים
לקחו אותה לבית של אחת מהן, קילחו אותה והלינו אותה באכסניה
לאנשים חסרי מזל, בית וכסף. היא בהחלט תאמה את ההגדרה. לא היה
לה דבר בעל ערך שתוכל להתפרנס ממנו, לא היה לה בית ובהחלט
שהמזל לא היה אחד מחבריה הקרובים. כשנשאלה כיצד הגיעה אל כפרם
המרוחק, היא סיפרה להם על הארץ בה שלטה, על חבריה ועל קטומוס -
הסיבה בגללה למעשה היא כאן. השומעים לגלגו לה תחילה, וכאשר ראו
שהיא דבקה בגרסתה, הם השתכנעו שדעתה אינה מן הצלולות שבדעות
ואשפזו אותה במוסד לחולי נפש. אילאה התנגדה עד מאוד כאשר שני
האחים תפסוה במרפקיה והכניסוה אל האמבולנס. אם התנהגותה הייתה
פרועה ובלתי נסבלת כאשר פינו אותה מהאכסניה לחסרי הבית, הרי
שנהגה בצורה בלתי נסבלת פי כמה כאשר עלתה על האמבולנס.
האמבולנס נראה לה כבית פח קטון על גלגלים. היא לא הבינה מה
קורה סביבה. אז היא חשה בדקירה בלתי נסבלת בפנים המרפק שלה,
ולאחר מספר שניות לא היה לה כוח להשתולל והכל הטשטש לנגד
עיניה. מאז אותו יום, היא לא יצאה מן המוסד.

אילאה ישבה על יד מכתבתה ושקעה בכתיבה אל תוך הלילה. היא תעדה
כל מאורע שיכלה לבל יישכח ויוכחש העבר, גם שלה עצמה. לפתע,
נשמעו קולות בקע והקירות בחדרה, כמו בכל המקום ההוא, נסדקו
במהירות מזעזעת ודרך הסדקים הנפערים ומתפשטים, חדרו ונזלו
דמעות של דם גועש - דמן של הישויות חסרות המנוחה והחיים. דרכן
היחידה להעביר את הנצח הייתה, פחות או יותר, להשתעשע בחיים. כל
שעשו היה להציק ולהפחיד ללא גבולות, גם אם הדבר יתבע קורבנות
אינספור, גם אם בסוף לא יישארו חיים אומללים אותם יוכלו לענות
להנאתן.
היא הניצולה היחידה מאותו חורבן, ואילו עדי הראייה קשרו את
לשונם לשתיקה, כך שגם כאשר בקשה את תמיכתם באימות ההתרחשות
לשומעים, נותרה בודדה ובמבוכה על הבמה.
היא נמלטה מאותו מקום מקולל או שכוח אל ואמונה, כאשר הרכוש
היחיד אותו הספיקה לחטוף מן ההריסות הבאות וקרבות היו חלק
מרשימותיה האחרונות, כמה דפים ריקים וכלי כתיבה. בהימלטה, חשה
שהישויות קרות הרגש, מנסות לקבעה בחדר הנחרב בידיים חלושות
ורפות מדי, למזלה. קולות אנחה וצרחות מוות מחרידות רדפו אותה
ואת המקום כולו עד אשר הגיעה לנחלה מיושבת, כאשר בראשה מהדהד
קול מעוות - נחזור אלייך בשער... ולאחריו צחוק מעוות עוד יותר.
היא לא יכלה להעריך כמה זמן עבר או איזה מרחק עשתה. היא חצתה
חורשה נעימה בעודה כמעט מאופסת כוחות, ואז ראתה ישוב השוכן ממש
סמוך לה.