[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ינג'ר כרשמל
/
קוד כניסה

"עדנה, תפסיקי להתווכח! צריך וזהו! מה כל-כך קשה לך להבין?"
"אני לא מתווכחת אתך, גלית! אני פשוט חושבת שזה סתם עוד כסף
שהולך לשום מקום ו..."
" מה פתאום שום מקום?! כרגע בזבזתי חצי שעה שלמה מחיי כדי
להסביר למה זה כל-כך חשוב!"
"אבל זה לא ימנע שום דבר בכל מקרה".
"לא הקשבת לי בכלל?! כרגע הסברתי... טוב, לא משנה. אני לא
מבינה בכלל מה את רוצה ממני, זאת אמא שלי שמתעקשת! אם את לא
מסכימה אז לא צריך!!"
עכשיו גלית באמת כעסה. היא רתחה. היא לא הבינה מה בכלל היא
עושה באסיפה הזו, הרי היא כל-כך שונאת אסיפות דיירים. טוב,
הפעם לא הייתה לה ברירה, אמא שלה ראש ועד, אבל היא לא יכלה
להגיע.
אבל למה העדנה הקמצנית הזאת צריכה להיות כזאת מעצבנת? אם היא
לא רוצה לתת כסף שלא תיתן. שתעבור דירה, יותר טוב. אוף, למה
היא צריכה להיות פה ולהתעסק עם אנשים כמו עדנה? היא צריכה
להיות בבית, מקשיבה למוסיקה ומתכתבת עם גיל ב- SMS. גלית לא
הבינה למה היא מתאמצת כל-כך עבור משהו שבכלל לא קשור אליה. זאת
אמא שלה שרצתה להתקין את הקוד המטופש בכניסה לבניין. טוב, זה
כבר לא משנה עכשיו. היא פה והיא תשכנע אותם שהקוד הזה חיוני
לבטיחות הדיירים והם יתרמו כסף ושלום על ישראל, היא יכולה ללכת
הביתה ולדבר עם גיל. רק שהעדנה הזאת... זקנה קמצנית...
"עדנה, תקשיבי לי טוב. נכון שהקוד לא ימנע מגנבים להכנס, אבל
הוא יעכב אותם, וזה כבר משהו. יש סיכוי שעד שהם יפרצו אותו
מישהו כבר יבוא. וחוץ מזה, גנבים נרתעים באופן אוטומטי
מבניינים שיש להם קוד בכניסה, הם לא צריכים להסתבך עם זה, אין
להם עצבים. הרי בדרך כלל זה רק כמה מסוממים שמחפשים כסף או
תכשיטים ורוצים רק לקחת ולברוח. הם לא מקצוענים".
"כן, אבל בכל זאת..."
"עדנה! בלי 'בכל-זאת'! או שאת נותנת כסף או שלא, וסיימנו את
הסיפור".
"טוב, בסדר, רק רגע, אני רק מוציאה פה מהתיק".
יופי, עכשיו נשאר רק עוד משהו קטן לטפל בו. רק שגם זה לא יימשך
לנצח...
"אני צריכה שמישהו יתקשר לחברת האבטחה ויעשה את כל הסידורים
כולל התשלומים".
"אני יעשה את זה, אל תדאגי, רק תעבירי לי את הכסף".
גלית פלטה אנחת רווחה עצומה. סוף סוף היא הולכת הביתה... איזה
מזל שיש גם שכנים כמו מר ווילבאום.
"אני אדאג שזה מחר יהיה כבר מוכן..."
היא לא הקשיבה לו. היא לקחה מעדנה את הצ'ק והייתה עסוקה
בלדמיין את גיל מציע לה לצאת אתו לסרט מחר בערב, ואת השמלה
הלבנה השקופה קצת שהיא תלבש. הרהוריה נקטעו כעבור מספר דקות.
האסיפה התפזרה וגלית עלתה לדירה שלה. היא התקשרה לגיל. הוא לא
הציע לה לצאת אתו לסרט אבל הוא הזכיר לה שההורים שלה נוסעים
מחר בבוקר ליומיים והזמין את עצמו אליה. היא התלהבה והוא הבטיח
להיות אצלה מחר בשמונה בערב. למחרת בבוקר כשגלית התעוררה,
ההורים שלה כבר לא היו בבית. היא בזבזה את כל היום מול המחשב
והטלויזיה ובשש בערב הלכה להתארגן לקראת בואו של גיל. היא
מילאה את האמבטיה והוסיפה המון קצף ומלחי אמבט, כדי שיהיה לה
ריח טוב כמובן, ולבשה את השמלה הלבנה ההיא, השקופה קצת. ברבע
לשמונה סיימה להעביר את סרטי הוידאו אחורה וישבה לחכות. עשרה
לשמונה. חמישה לשמונה. שתי דקות לשמונה. שמונה וחמישה. איפה
הוא? לא מתאים לו לאחר, הוא כמעט אף פעם לא מאחר. בטח שלא
לפגישות אתה. טוב, נו, קורה פעם פה ופעם שם שמאחרים קצת. היא
התקשרה לרונית, לקשקש קצת. הקצת הזה לקח יותר מחצי שעה,
וכשסיימה הוא עדיין לא הגיע. נו כבר. רבע לתשע. הבטן שלה
התחילה לעשות קולות אז היא לקחה לעצמה קצת מהספגטי של אתמול
בערב והלכה לאכול בסלון, מול ערוץ 3. שידורים חוזרים, משעמם.
תשע. עכשיו היא באמת התעצבנה. מי הוא חושב שהוא, ככה לאחר
בשעה? הוא חושב שהוא אלוהים? היא הלכה להתקשר.
"שלום, זאת גלית. אה, כן? לא, עוד לא. טוב, כן, ברור. או.קיי,
תודה".
מוזר מאד. הוא יצא מהבית לפני יותר משעה. היא התקשרה לרונית.
"גלית? מה, הוא עוד לא הגיע?"
"לא, וקבענו בשמונה".
"זה מוזר. את יודעת, לא רציתי להגיד לך קודם, אבל לפני שעה
בערך ראיתי אותו בדרך, כמה רחובות מפה, והוא החזיק זר פרחים".
"בשבילי?"
"לא, בשביל סבתא שלי".
"די, רונית, זה לא מצחיק. נראה לי שיש לו רומן מהצד".  
"גלית, את מקשיבה לעצמך? מה את, אשה נשואה?"
"לא, אני חברה שלו ומצפה שהוא יהיה לי נאמן כל עוד הוא רוצה
אותי".
"מי אמר שהוא לא רוצה אותך?"
"הוא החזיק זר פרחים והוא לא בא אלי".
"איך את יודעת?"
"עובדה".
"גלית..."
"רונית, אני רצינית. את יודעת שאריאלה גרה שני בניינים לידי".
"אבל זה לא אומר ש..."
"ואת גם יודעת שהיא רצתה אותו מהרגע הראשון שהיא ראתה אותו,
ושהיה להם פעם קטע, ושהיא עדיין רוצה אותו למרות שהוא זרק אותה
לכלבים".
"אבל גלית..."
"ואת גם יודעת שבזמן האחרון היא כרכרה סביבו עם הגופיות שלה
שחושפות יותר ממה שהן מסתירות והתחנפה אליו והוא אפילו עזר לה
בשיעורי הבית לפני כמה ימים. אוי..."
"מה?"
"פתאום נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם גיל לפני שבוע בערך. הוא אמר
לי שאני לא צריכה לכעוס על אריאלה כי 'היא לא מה שאת חושבת,
והיא גם הרבה יותר נחמדה ממה שאת חושבת'. עכשיו הכל ברור".
קולה רעד. היא הרגישה שהיא נחנקת, שהיא לא יכולה לנשום.
"גלית, מה קרה?"
"אני... אני לא מרגישה כל-כך טוב".
"גלית, את בסדר?"
"רונית, גיל בוגד בי עם אריאלה..."
היא הרגישה את הדמעות חונקות את גרונה ומאיימות לפרוץ החוצה,
והיא לא יכלה לשלוט בהן. היא כל-כך אהבה אותו, למה הוא עושה לה
את זה? רק אתמול בבוקר הוא אמר לה כמה שהוא אוהב אותה וכמה
שהוא שמח שהיא שלו. כן, וכל הזמן הזה הוא בטח חשב על אריאלה
הפרה הזאת. שתשרף! שיישרפו שניהם!!
"גלית, את לא יכולה להיות בטוחה..."
קולה היה מהוסס, וגלית חשה בכך.
"אפילו את יודעת. תפסיקי לנסות להגן עליו".
"אני לא מגינה עליו..."
היא שמעה את גלית מתייפחת חרישית.
"אל תצאי מהבית, אני באה אליך עכשיו".
גלית הודתה לרונית בלבה וניתקה את השיחה. היא לא יכלה לדבר.
היא ידעה שאם תפתח את הפה, הדמעות יפרצו ללא כל שליטה וייקח לה
המון זמן להירגע. היא עדיין לא האמינה שהוא עושה לה את זה.
איך? איך זה יכול להיות? הרי רק שלשום הם יצאו יחד למסעדה והיו
ממש זוג יונים. רק מהמבטים אפשר היה לחוש את האהבה היוקדת שחשו
זה לזה אותו רגע. הם היו ממש מושלמים ביחד, כולם אמרו את זה.
היא הלכה לחדר שלה ונשכבה על המיטה. בדיוק במיטה הזאת הם שכבו
לפני שבועיים. הוא היה הפעם הראשונה שלה. היא בכתה לתוך הכר
והדמעות הכתימו את הציפה הלבנה. הפעם הראשונה שלה..... הוא היה
הראשון שלה בכל המובנים. האהבה הראשונה שלה, הנשיקה הראשונה
שלה... שנה וחצי נזרקה לפח. שנה וחצי של תשוקה בוערת, אהבה
מושלמת, בלי ריבים כמעט... היא יצאה החוצה למרפסת. הלילה היה
נעים, וממש לא ביטא את הרגשות שלה באותו רגע. היא הסתכלה למטה.
אנשים רגילים, הולכים למקומות רגילים, ממשיכים בשגרה הרגילה.
אבל בעצם שום דבר לא רגיל. הם רק לא יודעים את זה. מגיע להם
לדעת את זה.
"גיל בוגד בי עם אריאלה ושום דבר לא רגיל וגם לעולם לא יהיה!"
זה לא עזר לה להרגיש יותר טוב, בניגוד למה שחשבה. איזה חיים...
בדיוק כשהכל התחיל להסתדר הכל מתמוטט, ברגע אחד. איך זה קרה?
הכל בגללה. היא לא הייתה זהירה מספיק, אסור היה לה לתת לאריאלה
המטומטמת להתקרב אליו כל-כך, אסור היה לה לתת לגיל להסתובב
אתה. הכל בגללה. היא חשבה על הפעם ההיא שהם שכבו. גם אז הוא
חשב על אריאלה, בטוח. בלי לחשוב הרבה היא עלתה על המעקה. הכל
בגללה. היא קפצה. מספר שניות לאחר מכן צלצל הטלפון. אחרי ארבעה
צלצולים ענה המשיבון.
"גלית, היי, זאת רונית, אני... אני לא יודעת איך להגיד לך את
זה... זה... זה גיל... הוא... הוא היה כאן כל הזמן... מתחת
לבית שלך... על הכביש... אני... גלית, גיל נדרס... השוטרים
שחקרו אמרו שזה היה רצח... כנראה שאיזה משוגע רדף אחריו
במכונית והוא ניסה לברוח לתוך הבניין... אבל... אבל הוא לא ידע
את הקוד בכניסה והמשוגע ההוא מחץ אותו לתוך קיר בטון... גלית,
תתקשרי אלי אחרי שאת שומעת את ההודעה, טוב? ביי".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאני בבמה
חדשה, גופי הזקן
רוטט.

שלמנאסר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/02 23:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ינג'ר כרשמל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה