אני זוכרת את עצמי ככה מאז שהייתי קטנה. עם הכנפיים שאף אחד לא
רואה, ורק אני רואה. והם אף פעם לא עבדו הכנפיים האלה, אולי זה
בגלל שאף פעם לא ניסיתי אותן. עוד לא ראיתי אנשים כמוני מאז
שאני זוכרת את עצמי, אני סתם הולכת פה בתוך המקום הלא מוגדר
הזה,
עם מנגינת פסנתר הדפוקה הזאת, שלא מפסיקה לנגן אף פעם. לפעמים
מגיע לפה איזה דג לא מוגדר, מפרפר בכאב על המים, מדמם מכל
הסנפירים, ואחרי כמה דקות, שוכב בשקט, נושם את נשימותיו
האחרונות, ומת.  יש פה בריכה גדולה שמשום מה אף פעם לא
מסתיימת, ניסיתי להגיע לצד השני שלה, אבל מסתבר שאין לה אחד
כזה. יש פה שיחים ירוקים שגם להם אין סוף, כמה שלא תוריד
מהענפים שלהם- הם יצמחו חזרה  בלי שתשים לב.
אין פה הרבה מה לעשות, לשחות, ללכת, לגזור ענפים, ולנסות
להפעיל את הכנפיים שאף פעם לא עובדים, במיוחד כשצריך אותם.  
או לנסות לדבר עם הרוח פה.  יש פה איזה תמהוני אחד, שתמיד מוצא
לו איזה ענף, מתיישב עליו ומתחיל לעשות דברים שאני לא מבינה.
ולא משנה כמה פעמים אני אעבור לידו, או לא משנה מה אני אגיד
לו, ולא משנה כמה דגים יפרפרו מכאבים סביבו, הוא עדיין ישב
במשך יומיים שלמים ויעשה את זה. בלי להפסיק.
והכי מוזר, שהוא מגיע מהשומקום- לא ברור איך הוא מגיע לכאן,
ואיך הוא חוזר חזרה.

יום אחד, התעוררתי בבוקר. הוא היה שם, פתאום. אחרי תקופה ארוכה
שהוא לא בא לפה. הוא ישב על איזה ענף שכמעט נשבר בזרם המים.
הוא לא עשה כלום הפעם, הוא רק שתק. שתיקה מעיקה כזאת,  עצובה
כזאת. במשך יומיים הוא רק שתק, ואני המשכתי לנסות לעזור לדגים
כאן למות בשקט. הוא נשאר פה עוד כמה ימים, שמעתי אותו אפילו
מדבר. אני לא ידעתי שהוא בכלל יכול לדבר. הפתיע אותי שהוא נושם
בכלל, התמהוני הזה.

ניסיתי לדבר אליו. הוא לא הסתכל עלי. דיברתי יותר חזק, אולי
הוא לא שמע. הוא לא הגיב. הוא לא זז. התעצבנתי, זה היה יום חרא
במיוחד, משום מה הרבה דגים מתו היום. זה היה נורא. המים פה
נהפכו אדומים בגלל הדם שלהם. החזקתי דג גדול ביד שגסס, וזה
עצבן אותי שאחרי כל היום הארוך זה שהוא רואה איך דגים מתפגרים
סביבו הוא לא מקשיב.  צעקתי, צרחתי. היו גלים, הענפים נשברו.
הוא בכל זאת לא הגיב. כבר הרגשתי את היצר האלים שבי מבעבע.
אחרי כל הרבה זמן של לבד, אני לא מאמינה שהוא עוד קיים. תמיד
הייתי בן אדם רגוע ששום דבר לא מפריע לו, ועכשיו הוא יושב פה
ואפילו לא מזיז לו. העיניים שלי רתחו. כבר עמדתי לבכות. עמדתי
להישבר.
התקרבתי לגעת בו, לנער לו את הצורה, לתת לו סטירה, שירגיש מוכה
כמוני, אבל הנחתי עליו את היד ופתאום היה ברק ביני ובינו. הוא
הצטמרר כולו, והגוף שלי פתאום זהר. גשם התחיל לרדת. תמיד היו
פה הרבה מים, אבל פעם לא ירד פה גשם. הייתי המומה. הפחד הציף
את העורקים שלי.  
התמהוני עצם את עיניו ונפל על הרצפה. הייתי בטוחה שהוא מת,
הייתי בטוחה, שזהו- כבר לא יהיה פה אף אחד יותר, למרות
שהנוכחות שלו הייתה אפסית. הרגשתי כמו מי שמאבדת את החיים שלה.


ישבתי לידו כל הלילה, הגשם לא הפסיק לרדת. רק בבוקר כשהוא פקח
את עיניו הגשם נחלש, וטיפות קטנות פגעו בעפעפיים שלו. הוא
הסתכל עלי, הסתכלתי עליו. הרגשתי אשמה. הרגשתי כמו רוצחת. אבל
הוא המשיך להסתכל עלי עם העיניים הקטנות שלו.

"יש לך כנ-פיים." הקול שלו רעד. הוא דיבר אלי. אף פעם לא שמעתי
מישהו מדבר, אפילו לא את עצמי.  הסתכלתי אחורה על הכנפיים שלי,
ומשכתי בכתפיים, אז אפילו לא הבנתי איך הוא רואה אותם, כי אף
אחד לא יכול.
"כן. יש לי."
הוא הביט בי במבט של כאב. כאילו הוא מבין כמה גדול הפיתוי שלי,
וכמה גדולה האכזבה.
"את יודעת לע-ופפ?" השמיים פתאום נעשו שחורים שוב. הגשם התחזק.
כנראה השפה שלו לא מובנת לי, אני נזכרת שאני עדיין לא יודעת
מאיפה הוא בא, איך הוא חוזר לשם כל פעם.
"מה?" שאלתי אולי קצת נבוכה, ואולי קצת עצובה שאין לי מושג על
מה הוא מדבר.
"לעו...ף- עם הכנפיים."
"לא... כנראה שלא." השפלתי את מבטי. כל כך הרבה זמן לחיות עם
הדברים האל מאחורי הגב שלי, ולא לדעת מה לעשות איתן.  התפלאתי
שהוא יודע על הכנפיים, כי לו לא היו כנפיים בכלל.
" אני יכול ללמד אותך, אם את רוצה." הקול שלו התייצב פתאום.
הוא חייך.  
כבר הרבה זמן לא ראיתי חיוכים. אני בעצמי לא חייכתי, כמעט אף
פעם.  
"איך קוראים לך?"
"אין לי שם."
"את חייבת שיהיה לך."
"אבל אין לי."
"אז אני יכול להמציא לך...מה את אומרת על...שחף?"
"שחף? מזה שחף?"
"זה לא חשוב. אבל זה השם שלך, שחף."


לא היה לו שם. למרות שהוא התעקש למצוא לי שם, הוא אף פעם לא
הזכיר משהו על שלו, ואני לא נכנסתי לזה יותר מדי- כי כבר הייתי
מספיק אסירת תודה על זה שהוא הסכים ללמד אותי לעוף. משהו בפנים
שלו תמיד סקרן אותי, לא יודעת מזה היה, כמו מישהו שעבר הרבה
בחיים, אבל הוא לא מספר. מבט אשם כזה, שמשהו אוכל אותך חזק
מבפנים.  

לא עשינו הרבה ביחד, אבל היה לי טוב שהוא שם. מסתבר שהוא לא כל
כך נורא כמו שדמיינתי. הוא דווקא די נחמד. ואפילו הוא סיפר לי
על המקום שממנו הוא בא. יצא לנו לדבר כמה שיחות נפש, והוא
אפילו בכה, ואני אפילו חיבקתי אותו. יש משהו כל כך זוהר ונעים
בחיבוק שלו, בידים שלו, העיניים האלה, למרות שלא ראיתי שום
עיניים חוץ משלו אני יודעת שיש לו את העיניים הכי אמיתיות
בעולם, אני לא מאמינה שהוא מסוגל לשקר לי, אפילו פעם אחת.

" את יודעת שחף? דווקא טוב לך פה בעולם שלך. שלי אף פעם לא היה
משהו מיוחד."
"אתה חושב שכיף לי פה? אין מה לעשות פה. זה מקום עצוב."
"אני יודע, בגלל זה אני בא לפה."
"למה? בגלל שאין עצב בעולם שלך?"
"אני מניח שיש, אני יודע שיש. אבל אני אף פעם לא הייתי עצוב."
"איך לא היית עצוב? אז איך אתה מרגיש משהו בכלל?"
" אני שמח."
"תגיד, מזה שמחה?"
"שמחה, זה מן רגש כזה, לא יודע להסביר לך."
" אתה חייב לדעת להסביר לי אם אתה מרגיש את זה, אני לא ממש
מבינה על מה אתה מדבר."
" כי את היית עצובה כל החיים שלך..."
"וזה רע?"
"במקום שממנו אני בא, היו שולחים אותך לעמוד בקופת חולים במשך
שבוע, ואחר כך מתעלמים ממך, אומרים שאת סתם מוזרה."
" אני לא מוזרה, נכון?!"
"לא את לא מוזרה, את פשוט עצובה."
"וגם אתה לא מוזר, אתה פשוט שמח."


ואז הבנתי פתאום למה הוא צוחק כשהדגים מתים, למה הוא מחייך
כשאני בוכה.
הוא פשוט בא לפה בשביל בעצב, לאו דווקא בשבילי.  ואולי הוא
בחיים לא ילמד אותי לעוף, למרות שהבטיח, ואולי אחרי שהוא ייקח
אתו את העצב שלו, את כל העצב שהוא צריך,
הוא ילך ואני אשכח שיש לי שם.

"את רוצה ללמוד לעוף?" הוא העיר אותי יום אחד, דווקא רציתי
להמשיך לישון, אבל חשבתי שאולי יצא לי משהו טוב מזה שהוא כאן.
כבר יומיים שלא דיברנו, אולי בגלל שכעסתי עליו שהוא לא כאן
בשבילי, אלא כאן בשביל עצמו. אני לא יודעת.

הוא חיפש מקום מספיק טוב שממנו אני אלמד לעוף, אני לא יודעת
איזה מקום דרוש כדי לעוף, אבל בסופו של דבר הוא ביקש שאני אראה
לו את החלק שהברכה מתיימרת להסתיים בו. היו שם עצים גדולים,
אני מאוד אהבתי את המקום הזה.  היה שם תמיד שקט, ושם הדגים היו
כחולים, והם לא דיממו. תמיד שם המוזיקה של הפסנתר הייתה נגמרת,
והייתה מתחילה מוזיקה חדשה, כמו של רוח, כמו של דגים כחולים
ששרים.
המים שם היו די גבוהים, והייתי צריכה להציל  אתו כמה פעמים,
שלא יטבע.

"עכשיו, תעצמי את העיניים, ואל תחשבי על כלום."
"אי אפשר לא לחשוב על כלום, אני חושבת על לא לחשוב על כלום,
זאת בכל זאת מחשבה."
"אל תחשבי כמו יצור אנושי! תחשבי כמוך עצמך, כמו שחף!"
"אבל בעקרון אני גם לא ממש שחף, ואנושית בטוח שאני לא. אז איך
אתה רוצה שאני אעשה משהו בכלל?"
" את יכולה, אני יודע שאת יכולה. יש לך סיכויים לעוף יותר מכל
דבר אחר."
"טוב, אז מה לעשות עכשיו?"
" עכשיו תדמייני שאת עומדת על צוק גדול וגבוה."
"מדמיינת."
"אבל אל תפריעי, את לא תדמייני טוב."
"בסדר, רק תמשיך כבר."
"תדמייני שאת עומדת על צוק גדול וגבוה, אבל את רואה את עצמך
עומדת מהצד, כלומר את לא רואה את מה שמתחת לצוק. עכשיו, תנסי
לקרוא לרגשות שלך. תקראו להם פשוט לבוא אליך, תגידי להם שאת
צריכה אותם, והם כבר יבואו לבד."
"אבל מה אני צריכה לעשות אתם?"
"להגיד להם לנסות לקפוץ מתוכך וליפול מהצוק."
" מה..!? אם הרגשות שלי נופלים, גם אני נופלת."
" זה בדיוק העניין..."
"תשמע, אם אתה חושב שככה את יכול לגרום לי לקפוץ ככה מצוקים
גבוהים ולצפות שאני אחשוב שזה נקרא לעוף, אתה טועה."
" אני לא מצפה ממך שתפלי פיזית, אני לא מצפה שגופך ייפול לקרקע
ותאבדי את רוח החיים שבך. אני מצפה שהרגשות שלך יפלו, כשהרגשות
שלך יפלו, הנפש שלך תעלה."
"תגיד, מה ההבדל בין נפש לרגשות?"
" נפש, זה מה שבתוכך, שבזכותו את חיה."
" אני לא חיה בזכות החיים?"
" לא, את חיה בזכות הנפש, למה את לא מקשיבה?"
" אבל אם אני חיה עכשיו ומדברת אתך, זה בגלל שהחיים קיימים, לא
בגלל שהנפש קיימת, גם אם לא הייתה לי נפש הייתי חיה."
"את לא מבינה!"
" טוב, אז מזה רגשות?"
"יש לך הרבה שאלות!"
"נכון... אבל מזה רגשות?"
"רגשות זה דבר שאת מרגישה בתוך והדבר הזה יכול לגרום לך לעשות
מעשים משונים בנפשך ובמוחך, עצב, יכול לגרום לך לבכות, שמחה
יכולה לגרום לך לצחוק..."
"תזכיר לי עוד פעם מזה שמחה..."

באותו יום, לא ממש הצלחתי לעוף. אולי בגלל זה לא הרגשתי טוב כל
כך אחר כך. לא יודעת, אבל כשהלכנו בחזרה למקום הרגיל שלנו, לא
המקום שהייתי אמורה לעוף בו, הרגשתי רע. פתאום הסתכלתי עליו
בדרך אחרת, הוא נראה לי כל כך... לא יודעת, שפוט לא הייתה לי
מילה מתאימה. אני מתחילה לחשוד שאני לא מזדהה עם עצמי יותר.

כשחזרנו היינו כועסים מדי על שנינו שלא הצלחתי לעוף, הוא ממש
ציפה לזה, כבר היה בטוח שהיום אני אעוף, משום מה הוא נראה לי
עצוב, ואני פוחדת שהוא ילך. אני פוחדת שהוא ילך וישאיר אותי
לבד, אני כל כך לא רוצה שהוא יהיה עצוב וכבר לא יהיה אכפת לו
אם אני עפה או לא. אני חייבת לעוף, חייבת.

קמתי בבוקר וראיתי שהיום זה יום יפה. עדיין לא הבנתי את זה,
אבל הנוכחות שלו כאן עושה את הדגים פחות ופחות מדממים,  כבר
כמעט שאין כאן דגים בכלל, והכחולים שאני אוהבת רק מתרבים.
פתאום לא רציתי שהדגים יחזרו, כל כך יפה כאן עם הכחולים האלה.
הלוואי שהוא יישאר פה תמיד.

"תעצמי את העיניים, ותדמיינו שאת עומדת על צוק גדול וגבוה."
נזכרתי שמה שהוא אמר לי אתמול, הפעם אני אנסה לבד אולי בגלל
שאני פוחדת שהוא ילך אני לא מצליחה להתרכז טוב, עכשיו שהוא לא
כאן, זה בטוח יעבוד.
"תדמייני שאת עומדת על צוק גדול וגבוה, אבל את רואה את עצמך
עומדת מהצד, כלומר את לא רואה את מה שמתחת לצוק.  עכשיו, תנסי
לקרוא לרגשות שלך. תקראי להם פשוט לבוא אליך, תגידי להם שאת
צריכה אותם, והם כבר יבואו לבד."
אני קוראת להם, אני צועקת להם שיבואו. פתאום אני מרגישה משהו
מוזר, דגדוג באצבעות. אני מקווה שזה זה, ממש מקווה כי אני לא
ממש יודעת..להרגיש.
'אני לא יודעת להרגיש' חשבתי, והרגשתי איך הדבר היחיד שאני כן
מסוגלת להרגיש מגיע, בעצב.
'אני שונאת אותך' אני מקללת את העצב הזה, שילך- הוא בטח לא
רוצה לקפוץ משום צוק.
'דווקא פעם אהבת אותי, מה עכשיו אני לא נראה לך?' הוא מדבר,
ואני מרגישה את הדיבור שלו באצבעות שלי. הוא מדבר, הרגש שלי
דיבר כל הזמן הזה אבל אני הייתי פה לבד? איזה מן רגש זה?
'למה באת? תגיד לי! למה באת?'
' מזה למה באתי? את קראת לי! כל פעם שאת קוראת לי אני בא! ואתך
לא חסרה עבודה...'
' אבל בגללך אני לא יודעת להרגיש! אני לא יודעת!'
' בוקר טוב, שחף! מזה השם הזה? אני לא אוהב אותו. אני האחד
והיחיד שלך, אבל האמת שחברה לא תזיק לי.'
' אל מה אתה מדבר? איזה חברה? אני כל הזמן הזה הייתי לבד אבל
אתה רוצה חברה? דווקא אני אוהבת את השם שלי. הוא נתן לי
אותו.'
' הוא... זאת בדיוק הבעיה שלי, הוא יודע להרגיש. אני יכול לא
לקרוא לך שחף, אני פשוט רגש ואני לא נוהג לשקר, השם שלך נראה
לי מזויף.'
'בטח שהוא יודע להרגיש, הוא פשוט לא מפה... אבל אתה כן נוהג
לשקר יש עצב נחש שכמותך!
עד עכשיו לא אמרת לי שאתה יכול לדבר, ולא אמרת לי שאני יכולה
לנהל אתך שיחה.'
'כן, אני יודע שהוא יודע להרגיש, בגלל זה את מדברת איתי עכשיו,
רוצה שאני אגלה לך סוד?
גם את בעצמך כבר תדעי להרגיש עוד מעט, בעצם את מרגישה משהו כבר
עכשיו.'
'אל מה אתה מדבר? עובדה שרק אתה באת עכשיו! אתה שקרן! אתה סתם
עצב!'
'פשוט תקראי לו פשוט לבוא אליך, תגידי לו שאת צריכה אותו, הוא
כבר יבוא אליך.'
ואז הוא פשוט נעלם, נעלם לגמרי. לא דיבר, לא נשם. נגמר הדגדוג,
אבל הרגשתי פעימות, פעימות מתחת לעור. הרגשתי שהשפתיים שלי
נמתחות, הרגשתי אוויר נכנס לגוף, פתחתי את העיניים וראיתי אור,
סופסוף, חייכתי, אפילו הרגשתי משהו, משהו חזק, הפעימות המשיכו
מתחת לעור שלי. אני רק מחכה שהוא יתעורר ויגיד לי מזה.

הוא התעורר בסופו של דבר, ואני קדמתי את פניו בחיוך. אני אף
פעם לא חייכתי.
הוא הסתכל בי במשך כמה דקות, מנסה להבין מה השתנה בי.
"את... את מחייכת!"
גם הוא חייך, ואיך שהוא הרגשתי שהחיוך שלו יותר יפה משלי, טוב
אני רק היום למדתי לחייך, לו זה כבר בא בטבעיות.
"אני מחייכת! היית מאמין!?" חייכתי הכי חזק שרק יכולתי, כל כך
נהניתי להרגיש ככה, כל כך נהניתי להרגיש מחייכת.
" זה יפהפה! זה כל כך יפה!" הוא חיך גם, הוא חיבק אותי, שוב
הזוהר הזה בחיבוק שלו, שוב הדבר הזה, שאני לא יודעת.
הייתי קרובה אליך במשך כמה שניות, עד שהתחלתי להרגיש שוב, את
הפעימות האלה מתחת לעור. הן היו כל כך חזקות גם הוא הרגיש את
זה. ואז הוא פשוט זרק אותי מעליו.
הבעת פניו השתנתה בשניה, הוא נבהל. הוא הסתכל בי במבט... במבט
שלי, במבט העצוב.

" ואני חשבתי... אני חשבתי שתגיד לי מזה... הפעימות האלה..."
הנחתי את היד על המקום בו העור שלי השמיע את הפעימות.
" זה רגש, את מצליחה להרגיש..."
אבל הוא לא הביט בי, הוא רק לחש את המילים בפחד, בעצב.
" מזה אומר...? אני דיברתי עם העצב שלי, הוא גם אמר את זה..."
" את דיברת עם העצב שלך?"  הוא הביט במבט עצוב ובודד, וכל כך
רציתי להזדהות אתו,
אבל לא יכולתי, אני כבר לא עצובה יותר.
" כן, אני כבר לא יכולתי להרגיש אותו יותר, הוא הלך."
וחייכתי, חיוך קטן, אבל זה כל מה שיכולתי להוציא מעצמי.
" תתכונני, את הולכת לעוף בקרוב מאוד..."
והוא הפנה את גבו אלי ולא דיבר יותר. הרגשתי את הפעימות שלי
משנות את הקצב שלי. זה היה כמו איזה זרם שעבר לי בגוף ששינה את
הקצב שלהן, עצמתי את העיניים, אולי אני אצליח לדבר עם הרגש
הזה, קראתי לו כל כך, אבל במקום לדבר איתי הוא רק המשיך להכות
על העור שלי במוזיקה המוזרה שלו.
ובשבריר של שניה, כשראיתי את גבו מתרחק, כבר לא החזקתי את זה
בתוך עצמי...
" את יודע מה אתה? אתה שקרן! ניסית לגרום לי לעוף, אמרת לי
לקרוא לרגשות שלי, שהם יבואו, והעצב שלי בא, ועכשיו הוא הלך
ואני אפילו מחייכת! אבל אתה עצוב! אבל אתה בודד!
ואני יודעת שאתה משאיר אותי פה לבד! בלי להבין מה אני..מרגישה!
בלי להבין מה אני מרגישה!
מן איזה דבר שקרן אתה?! אני עפה גם בשבילך! כדי שלא תלך!"

הוא הסתובב אלי, העיניים והפנים שלו השתנו פתאום. לא היה בהם
את המבט שהיה בהן לפני, הוא נראה לי מוזר, אפילו יותר עצוב ממה
שהיה קודם.
" את לא מבינה... אתה לא מבינה כלום..."
הוא נאנח, וראיתי דמעה מתגלגלת לו על הלחי.
" אולי אני לא מבינה... אבל בבקשה, בבקשה אל תבכה..."
והרגשתי שקשה לי לחייך, הרגש שלי ישב לו שם, אבל בשקט, כאילו
לא רצה להפריע לי.
הוא התקרב אלי, וכל כך שהתקרב אלי ראיתי כמה שהוא נעשה דומה
לי, כמה עצוב הוא היה, למה הוא היה עצוב, עכשיו אני שמחה, למה
הוא נדבק בעצב שלי....
הוא הניח את הראש שלו עלי, איפה שהרגש שלי פעם, הרגש שלי שוב
החל לבעוט בעור, מתגבר מחלש לחזק בערך כל שניה.
"בבקשה אל תבכה..." חזרתי על דברי, והוא לא הפסיק, דמעות קטנות
נפלו על העור שלי.
"שחף, את עומדת לעוף. אבל יש משהו שלא סיפרתי לך..."
" זה לא חשוב עכשיו, רק אל תבכה. אני רוצה שתישאר איתי. אני לא
אעוף עד שלא תלמד אותי הכל."
"כבר לימדתי אותך הכל...שחף, את כבר כמעט מרגישה הכל."
הרגשתי איך הרגש שלי מתחזק, ככול שהיינו מחובקים כך יותר זמן,
ככה הרגשתי אותו יותר עמוק.
"איך אני מרגישה הכל אם יש רק דבר אחד שאני מרגישה? הפעימות
האלה מתחת לעור..."
ליטפתי את העורף שלו, רק שלא יעזוב אותי לבד, שלא יבכה, שלא
יהיה עצוב.
" שחף, הרגש הזה, זה כמו להרגיש הכל. זה בדיוק מה שאת צריכה
כדי לעוף, אבל את צריכה עוד דבר אחד."
" אתה יודע מה? אני לא רוצה לעוף אם אתה לא בא איתי! אתה לימדת
אותי לעוף, אני חייבת לך אתה נפש שלי."
"אם זה כך, אז נותנת לי את כל מה שאת מייחלת לו."
"מה? אני לא מבינה למה אתה מתכוון..."
" אני אעוף אתך, שחף. אני גם כך אהיה בתוך הנפש שלך. אני הדבר
האחד שאת צריכה כדי לעוף סופית, אני החלק השני של הרגש שלך,
שחף. אני הרגש שלך..."
" אתה הרגש שלי? אתה הרגש שלי?"
הסתכלתי בעיניו לדקה, הרגשתי כל כך, אבל לא ידעתי איך קוראים
לו, לרגש הזה שלי.
" לי קוראים שחף, אבל... איך קוראים לך?"
"אהבה."








ואז, עפתי.