התעוררתי משנתי שטוף זיעה. שמעתי רעשים מבחוץ. מבעד לוילון
ראיתי דמויות מתגנבות בחשכה. טלטלתי את מירי, ששכבה לידי
מעולפת, שיערה פרוש ברדיוס של חצי מטר סביב ראשה. "מה?" שאלה
לבסוף בקול עייף. "הם שוב כאן," לחשתי באוזנה. "מי?"
"הנינג'ות," עניתי בקול רועד, מגשש מתחת למיטה כדי למצוא את
הנשק שלי. "עזוב אותך, אמנון, זה בטח סתם עוד פלשבק," אמרה,
התהפכה על צידה ונרדמה שוב. בוגדת.

כשהנינג'ה הראשונה התנדנדה על חבל דרך החלון כבר הייתי מוכן.
שיספתי את גרונה בחרבי הבוהקת. הנינג'ה נפלה על הרצפה
והתאיידה. שתיים נוספות פרצו את דלת הכניסה ושעטו פנימה. זרקתי
את כוכביות הנינג'ה במהירות שהפתיעה אפילו אותי. "אני נהיה ממש
טוב בזה, הא חארות?" צעקתי בקול מאיים. אני לא מפחד מנינג'ות
שמתגנבות בחסות הלילה. "תראו את עצמכן, נקבות!" צעקתי שוב. על
הזין שלי שיפרצו לי ככה לדירה ואני לא אעשה כלום.

הנינג'ות המשיכו לזרום לתוך הדירה, דרך כל פתח אפשרי (וגם דרך
כמה לא כל כך אפשריים). כל נינג'ה הייתה מיומנת יותר מקודמתה,
ממש לפי המסורת, אך אני הפלאתי בהם את מכותיי, והן כולן צנחו
אל הארץ והתאיידו. לאחר לחימה מתישה וממושכת החלו להופיע
נינג'ות בכל מיני צבעים מוזרים - אדום, כחול, ירוק, אפילו
כתום. הן היו ברמה גבוהה הרבה יותר מכל נינג'ה שחורה מזדיינת.
בסופו של דבר הקיפו אותי שבע נינג'ות מוזהבות, מיומנות להפליא.
חרבי הייתה שבורה וכוכביות הנינג'ה שלי אזלו. נלחמתי בידיי
החשופות, אך לא הייתה כל תקווה. הפעם הנינג'ות באו מוכנות,
ובמספרים גדולים מאי פעם. כאב חד פילח את גבי ועשה את דרכו אל
בטני. הכל היטשטש ונצבע באדום. "זונות," חרחרתי בחוסר אונים,
"כל הנינג'ות זונות..."

נעטפתי בצמר גפן שחור ונוזלי. כל חיי עברו מולי ונראו מגוחכים
מאי פעם. תחושת ההתמרמרות שהייתה לי כשעוד הייתי חי רק הלכה
וגברה. במבט אובייקטיבי יחסית על חיי, היה ניתן לראות בבירור
שמישהו דפק אותי בכוונה, ובקביעות בלתי נסבלת. כאשר הגעתי
לאולם הלבן כבר הייתי ממש עצבני. "מי אחראי כאן?" נבחתי על
המלאך הראשון שראיתי. הוא הביט בי בחיוך מתוק, מה שממש העלה לי
את הסעיף, ולקח אותי ביד לתוך מסדרון ארוך. כאשר הגענו לסוף
המסדרון אמר בקולו המלאכי - "מכאן ישנן שתי דרכים - דרך אחת
מובילה לעולם של שקט ושלווה. הדרך השנייה מובילה אל ההיכל
הגדול, שם נמצאת הישות האלוהית. באם אתה מעוניין בכך, אתה זכאי
לחמש דקות של דיבור ובירור עם הישות." "באם אני מעוניין בכך?!"
התפרצתי בזעם, מצביע על החור שנפער בגופי, "אתה יכול להיות
בטוח שאני מעוניין בכך."

המלאך לקח אותי להיכל הגדול, מתעקש לשמור על ידי בתוך ידו.
לבסוף הגענו לדלת גדולה עשויה שיש כבד. "הישות האלוהית נמצאת
מעבר לדלת הזו. אתה רשאי להיכנס. זכור, יש לך רק חמש דקות,"
אמר ונעלם. "שמאלני הומו," סיננתי ודחפתי את הדלת בפראות. היא
הייתה הרבה יותר קלה משנראתה, עובדה שגרמה לכך שעפתי פנימה
ונפלתי על פניי. שמעתי צחקוק נשי מגיע מאי שם וכבר ממש התחלתי
להתעצבן. קמתי והבטתי סביבי. ההיכל היה מקום קסום ביופיו.
לקירותיו הלבנים היה בוהק מיוחד, מין אור פנימי מוזר ומהפנט.
לא ראיתי אף אחד.

התקדמתי בזהירות, בוחן את סביבתי. "יש כאן מישהו?" שאלתי, כמעט
לוחש. שוב נשמע הצחקוק הנשי, הפעם ממש מאחוריי. הסתובבתי בבהלה
ועברתי אינסטינקטיבית לעמידת מוצא, מוכן לשלוח את אגרופיי
ובעיטותיי בכל מי שיאיים עליי. מולי עמדה האישה היפהפייה ביותר
שראיתי אי פעם. גם ממנה בהק אותו אור פנימי נפלא. קפאתי במקומי
בהשתאות. "אוי, רק אל תפגע בי," אמרה, מבודחת. הבטתי בידיי
המאוגרפות ובגופי הדרוך. "יותר מדי נינג'ות," התנצלתי במבוכה.
"זה בסדר, אתה חמוד כשאתה מסמיק."

היא מזגה שמפנייה צלולה לתוך כוס קריסטל מבריקה והגישה לי
אותה. "תודה," לחשתי. לגמתי באיטיות מהכוס, זאת הייתה השמפניה
הטובה ביותר ששתיתי מימיי. היא שתתה יחד איתי. צפיתי בה כשהטתה
מעט את צווארה הלבן, שפתותיה סוגרות על הקריסטל, נושקות
לשמפניה בחושניות. הגלימה הכמעט שקופה שלבשה איימה לפול אל
הארץ ולחשוף את גופה השמימי. "איך השמפניה?" שברה לבסוף את
השתיקה. "מעולה," עניתי, מבויש. היא התקרבה והביטה הישר לתוך
עיניי. "אתה גבר אמיתי, אתה יודע? איך שנלחמת בנינג'ות
האלה..." "לא, לא, לא," קטעתי אותה באצילות, "זה היה שום דבר.
וחוץ מזה, אל תשכחי שהפסדתי בסוף, כך שזה לא היה שווה כלום."
היא הביטה בחור המדמם. "מסכן שלי, זה בטח כאב," דמעה זלגה
מעינה. "לא, זה לא נורא," אמרתי, מנסה לנחם אותה. היא נגעה
בבטני והחור נעלם. מגע ידיה גרם לגוש שהחל להיווצר במכנסי
להתקשות עוד יותר. "יותר טוב?" שאלה ברכות. הנהנתי, נדהם
מהאופן בו נגעה בי, דיברה אליי.

לפתע נשמע צלצול מעצבן, והמלאך ההומו שב והופיע. "חמש הדקות
שלך עברו, אדוני. אתה מתבקש להילוות אליי עתה," אמר בקול
סמכותי. נזכרתי במטרה שלשמה ביקשתי לבוא אל ההיכל. "אבל לא
הספקנו לדבר על כלום," התלוננתי, ספק בפניו, ספק בפני הישות
האלוהית. "אני מצטערת," אמרה האלה, "אלה הם החוקים. קח אותו
מכאן, רודולף." חשתי המום ונבגד. רודולף תפס את ידיי בחוזקה
וגרר אותי אל מחוץ להיכל. "זונות!" צרחתי בטירוף, "זונות!"

"שתוק!" נזף בי רודולף, "איפה אתה חושב שאתה נמצא? ברבר."
במסדרון בו עברנו  עמדו שריונות מוכספים של אבירים מימי מסעות
הצלב. על הקיר הייתה תלויה חרב ישנה וכבדה. השתחררתי בפראות
מאחיזתו של המלאך, חטפתי את החרב ושיספתי את גרונו. "על הזין
שלי שמלאך הומו בשם רודולף יגיד לי מה לעשות," אמרתי וירקתי על
הרצפה, "ועוד יקרא לי ברבר. חוצפה."