אתה שוכב במיטה בבוקר חורפי, מנסה למצוא כוח שיאלץ אותך לקום.
חבר מתקשר אליך ושואל אם ראית את חברה שלו. הוא מספר שהם יצאו
יחד בלילה הקודם ונפרדו ליד תחנת האוטובוס. הוא מסביר שהיא
הייתה אמורה לנסוע ישר הביתה אבל בבוקר אמא שלה מצאה מיטה
ריקה. אתה עונה שלא ראית אותה או שמעת ממנה ואומר שתלך לבית
הספר לבדוק אם היא שם.

אתה מגיע לשיעור הראשון, פסיכולוגיה, מקצוע שאתם לומדים ביחד.
ידידה אחרת יוצאת מן הכתה, בוכה. נועה לא שם. אתה מתחיל להבין,
לפחות לוגית, שמשהו ממש לא בסדר. אתם מחליטים ללכת לבית של
נועה, לדבר עם ההורים שלה ולהתקשר משם לכל מי שעלול לדעת איפה
היא נמצאת. אף אחד לא יודע.

לאט לאט נאספים סביבך עוד ועוד אנשים, מעגלים שונים של חברים,
הורים מהשכונה, שוטרים. אתה יוצא לסיבוב בעיר עם איזה מנייאק
חרא שהתעלל בך כשהיית שביעיסט שמנסה לשכנע אותך שבשביל גראס
צריך לגנוב. אתה מתעלם, הפנים שלה לא עוזבות אותך ואתה מתחיל
לפחד. אתה פוגש בעיר אנשים ששניכם הכרתם, כולם מקבלים את פניך
בחיבוקים ולחיצות יד. כשאתה שואל את השאלה הם מזדעזעים. לא
שמענו על זה כלום, הם מתנצלים, וגם לא ראינו אותה.

אתה חוזר לשכונה, עובר בבית כדי לאכול ולעשות כמה טלפונים. אתה
מגלה שהמתופף של הלהקה שלך כבר אצלך, והוא כועס שאין חזרה. אתה
מתעלם גם ממנו ויוצא שוב לנקודת המשא"ז. אתה עולה עם כמה חברים
(כולל החבר שלה) על ג'יפ ויוצא לחפש אותה בשדות שמצפון
לירושלים. בדרך אתה שם לב כמה הכל יפה שם בעונה הזאת של השנה,
ומגחך כשאתה מדמיין איך השמש תשרוף את הכל תוך חודשיים-שלושה.
אחרי שאתה מסתובב זמן מה עם פנס ומחפש את נועה בתוך בורות,
אלדד אומר שהוא מרגיש כאילו אתם מחפשים גופה. איכשהו, זה לא
חודר.

אתם עולים חזרה לנקודה בידיים ריקות. השמש שוקעת, כל השכונה
מתאספת מסביב למשא"ז. אתה יושב שם עם כל החברים, אלדד מתחיל
לבכות, אנשים מנסים להרגיע אותו. אתה מתחיל להבין את ההיגיון
שבפסימיות. משלחת חיפוש אחרונה יוצאת, כמה מחבריך מצטרפים
אליה. אתה נשאר בנקודה, מעביר את הציפייה בדיבור ובצפייה
בחדשות. אחר כך אתה יושב בחוץ.

בסביבות תשע וחצי אתה שומע מישהו בקשר אומר שנמצאה גופה,
הזיהוי לא ודאי. אתה פולט קללה אינסטינקטיבית, שאינה מכילה
אפילו טיפת כאב. אתה מסרב להאמין. חצי שעה אחר כך החברים
חוזרים. זו לא טעות, הם אומרים במבטים עצובים ומחלקים את
התמונות שלה שנשארו, ראינו אותה בעיניים. נורית מצאה אותה.

אתה שומע שהבגדים שלה היו מפוזרים על האדמה. אתה מושיב את אחד
החברים שלך ומבקש ממנו שיספר לך בדיוק מה הוא ראה. הוא אומר
שאתה לא רוצה לשמוע. אתה מתעקש, נאבק למשוך ממוחו את התמונה
החקוקה בו. הוא פולט כמה משפטים שאין בכוחם לספק אותך. המבט
בעיניו מבהיר לך שגם לו היה רוצה, הוא אינו יודע כיצד לבטא
במלים את הדברים בהם חזה. ללא תמונה להיאחז בה, אתה מריץ במוחך
את השתלשלות העניינים המשוערת, שוב ושוב, מנסה להבין שהנורא
מכל קרה לאחת הידידות הכי קרובות שלך, מנסה לקלוט שמישהו אנס
ורצח את החברה של אחד החברים הכי טובים שלך, ולא מצליח. גם לא
אחרי ארבע שנים.