השעה חמש ורבע לפנות בוקר
יום שבת מתחיל בחוץ לעלות לו
והשמש כבר שולחת סימנים
מזכירה לנו שעוד מעט היא תעלה.

השעה חמש ורבע לפנות בוקר
וכל הרגליים שלי כואבות
ואיבדו תחושה
רק סיימתי לרקוד לפני חצי שעה
וכבר בא לי עוד...
להתנועע בתוך המרחב
לתת לאלפי אנשים ופרצופים לחלוף על פניי
לעצום את העיניים
להזיז את הידיים
להתמכר למוזיקה
לריקוד.
שום דבר כבר לא חשוב
שום כאב כבר לא מורגש
שום פחד לא משתלט עליי יותר.

זאת לא אני זאת שרוקדת
זה לא האמיתי שבי
ואולי הכי אמיתי שיש
פשוט לרקוד
להוציא ממני הכל
לעשן את הסיגרייה
להסתכל למעלה ולצרוח את המילים
הן הכי מדברות אליי
להתחבר הכי קרוב שאני יכולה
אליי.

ואז לקחת עצירה
לעמוד בצד
לתת לנשימה לחזור
לחוסר בטחון לעטוף
להסתכל על השווים...
לרצות סקס...
ולא ל עשות דבר.

לעמוד בצד
לשקוע לרגע בעצמי
להרגיש איך דמותך עולה שוב
כל פעם אתה לובש מסכה אחרת
בהתאם לרצונות שלי
הפנטזיות שלי
התקוות שלי.
                 ולפעמים אתה מופיע מתוך ההמון
                 כאילו קורא מחשבות
                 אבל אתה חולף ליד
                 ואני עם החוסר בטחון נשארת.

לחזור לרקוד
לצרוח
לזוז
להרגיש
לכאוב
לצחוק
לחייך
לשנוא
להדלק
לתת להכל לצאת ממני
לנקות את עצמי מעצמי
זה הכי אמיתי שיש
והכי לא אמיתי שגם יכול להיות.

השעה חמש וחצי לפנות בוקר
יום שבת
גם שבוע הבא הכל יהיה אותו דבר
לשים את הנייר במגירה
לכבות את המנורה
להתעטף בשמיכה
כל הכוח שהיה רק לפני שעה נעלם
להרגיש לבד
אז מה זה בכלל שווה?

זה שווה הכל ולא שווה כלום
הכל מתחיל וחוזר לאותה נקודה
מתחילים לבד ומסיימים לבד
בדרך אוספים לך כמה אנשים
מתקרבים, נפגעים, ושוב מתקרבים
אבל הכי קרוב לבד.

            "מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה
בתנועה
               שנתחמם, שלא נקפא,שלא נשתגע".