איכשהו הכל מתקלקל, תמיד דברים נהרסים לי.
לפני שבועיים, קיבלתי  טלפון, הם ביקשו לדבר עם יאיר, עניתי
לשיחה ולא ידעתי איך דברים הולכים להשתנות.

אני השתחררתי לפני שנה, התחלתי לעבוד במשרד של מכירות, שם
פגשתי את יעל, היא היתה הבחורה הראשונה שהרגשתי  אליה משהו
משונה, לא הייתי מרוכז בעבודה וגם לא בבית.
אם מנסים להבין למה דברים אצלו השתבשו, זה כמעט מוזר, יעל לא
היית יפה גם לא דיברה הרבה, אפילו חיוכים כמעט שלא ראיתי.
ניסיתי לדבר איתה, אבל היא התנגדה. חשבתי שהיא ביישנית וזו
הסיבה, אבל ראיתי שעם אנשים אחרים היא כן מדברת.
לא הספקתי לעבוד חודש אחד ופוטרתי, הם אמרו שאני לא עובד כמו
שצריך, לא מרוכז, ולא עושה את המטלות שלי.
זה לא ענין אותי במיוחד, רציתי את יעל.
מצאתי עבודה באבטחה, הייתי מאבטח בקניון די גדול, זו היתה
עבודה נעימה, פגשתי אנשים שהכרתי בעבר וגם אנשים חדשים.
יום אחד זה פשוט קרה, היא היתה שם, הסתכלה עלי כאילו הייתי
אויר, זה פגע מאוד.
יצא לי לראות אותה עוד כמה פעמים היא אף פעם לא דיברה איתי
למרות שניסית מאוד.
אבל יום אחד היא ניגשה אלי זרקה לי שקית אדומה, אמרה לי תשמור
על זה והלכה.
ככה, פתחתי את השקית היה שם פתק, זה היה כתוב בשפה לא ברורה,
ניסיתי לשאול אנשים מה יכול להיות שכתוב, אבל הם לא ידעו לענות
לי.
ככה שמרתי על השקית, כאילו זו היתה יעל בעצמה.
בלילות הייתי נזכר ביעל, פתאום דמיינתי אותה יפה וצוחקת כאילו
מדברת איתי.
האמת שחשבתי שאני משתגע, הייתי מדמיין כאילו היא מדברת איתי
בלילות ואומרת לי לשמור על השקית.
גם בימים הייתי מריח ריח מוזר שלא הרחתי בעבר, אבל הוא תמיד
היה מזכיר לי את יעל.
הדברים התחילו להיות יותר ויותר חזקים, כבר הייתי שומע אותה
מדברת איתי שהייתי חוצה את הכביש, אוכל ארוחת צהרים, וגם
שהייתי מתפנה.
זה כבר התחיל להיות סיוט, לכל מקום שהייתי פונה הייתי רואה את
הדמות שלה, אפילו שישבתי עם חבר שלי לשתות קפה הייתי רואה אותה
יושבת מולי במקום אייל.
יום אחד זה הגיע לשיא, צחצחתי שיניים והרמתי את הראש לכייון
המראה, והיא היית שם מביטה מחייכת וצוחקת בקול חזק.
זהו החלטתי שאני לא יכול להמשיך ככה יותר החלטתי לזרוק את
השקית הזו ויהי מה.
בבקור הורדתי אותה עם הפח שמתי אותה עמוק בפנים וכיסיתי אותה
בפח שלי, 'יופי' חשבתי לעצמי אולי העניין יגמר.
באותו היום יעל נעלמה, היא לא הסתכלה עלי מהמראה לא ישבה מולי
בישיבות, פשוט נעלמה... או שרק חשבתי ככה.
הגעתי הביתה בערב, עייף וחולם על המיטה שמחכה לי, ואז היא שכבה
שם אדומה אפילו יותר מקודם על המיטה שלי.
לקחתי אותה וזרקתי דרך החלון, וסגרתי אותו.
נכנסתי להתקלח, שוטף את היום הנורא שעבר עלי ונותן לו לזרום,
יצאתי לקחתי את המגבת כדי להתייבש, ואז היא נפלה כאילו היתה
מקופלת בתוך המגבת, כאן כבר לא יכולתי לשתוק, התחלתי לצרוח
ולצעוק, אבל אף אחד לא שמע, כל החלונות היו סגורים ממקודם.
לקחתי את השקית הוצאתי את הפתק שהיה בו ורצתי לכיוון המטבח
כשכולי רועד מפחד ועצבים מעורבבים.
חיפשתי את הגפרורים והצתתי את הפתק שהיה בו, בדקתי שהוא נשרף
כולו ואחר כך הרטבתי במים את האפר שנשאר והשלכתי בצינור בכיור
ישר לביוב.
עכשיו צריך לטפל בשקית האדמה המעצבנת הזו, גזרתי אותה לחתיכות
קטנות, שפכתי עליה בנזין והדלקתי אותה, היא נשרפה לאט לאט ותוך
כדי שמעתי קולות מוכרים, לי היה נדמה שאני חולם אבל הם היו של
יעל.
מאותו יום הייתי מדי פעם רואה את השקית האדומה מציצה לה
ממקומות שונים במהלך היום, אבל הייתי מנסה כמה שפחות לחשוב או
להזכר בה.
אבל יום אחד זה קרה, ואני ידעתי שהיום הזה יבוא, הגעתי הביתה
התרחצתי ואז התחלתי לשמוע קולות של חתול. לא ממש הבנתי מה זה
אבל הקולות היו מוזרים מאוד, לי אין חתול ומעולם לא היה לי אבל
הרגשתי כאילו אני מכיר את החתול הזה, וכמה שזה מוזר לחשוב שאתה
מכיר חתול!, הסתובבתי בבית וראיתי חתול חום עם שערות אדומות
מביט בי במבט כאילו מוכר ואז שמעתי את יעל מדברת.
אני לא יודע מה קרה או איך הגעתי למקום שבו התעוררתי אבל
הרגשתי מוזר מאוד, מצאתי את עצמי בסימטה חשוכה במקום שלא הכרתי
קודם, ניסיתי למצוא איפה אני, ותוך שתי דקות מצאתי את עצמי
עומד ליד הבית שלי, הכל היה כל כך מוזר, וכל כך מפחיד, כבר
התחלתי להבין שאני משתגע.
מאותו יום התחלתי להסתכל על ילדים קטנים כאילו מחפש משהו,
ילדים בני עשר, לא הבנתי מאיפה צצה האהבה החדשה לילדים אבל לא
היתה לי שליטה על זה.
יום אחד כשהלכתי ברחוב ראיתי ילד בלונדיני בערך כבן עשר, עם
עיניים מאוד מוכרות והוא החזיק רצועה קשורה לחתול, חתול חום עם
שערות אדומות.
הייתי חייב להבין והתחלתי לרוץ לכיוון של הילד, הילד פחד ממני
וניסה להתחמק ואילו אני ביקשתי ממנו רק לדעת מאיפה יש לו את
החתול הזה, הוא רק הביט בי באותו מבט מוכר שצימרר אותי במקצת
ופרץ בבכי, הוא לא ענה לי הוא המשיך ללכת כשהוא אוחז בחתול.
משהו בי אהב את הילד ורצה לנחם אותו, אבל משהו בי כעס עליו
וניסה להבין את הפאזל המסובך.
מאותו יום הקדשתי את המבטים שלי לחיפוש אותו ילד קטן שהיה לו
מבט כל כך מוכר, לא הצלחתי לאות אותו במשך חודשיים בהם הרגשתי
עיוותי גוף נוראים והייתי בבדיקות וטיפולים שלא מצאו דבר חריג
בבריאותי.
כעסתי, כעסתי נורא, החיים שלי השתנו ללא הכר כבר לא יכולתי
לעשות דבר מבלי שארגיש איך כל הגוף שלי מתעוות, לא הייתי מרוכז
כלל.