כמו שהשעה האחרונה של הלילה, ממש לפני שעולה האור, היא השעה
הכי חשוכה שיש, כמו שהשעה האחרונה בלימודים היא הכי ארוכה, כמו
שהשעה האחרונה של השמירה היא הכי קרה/חמה, ככה גם השעה
האחרונה במשמרת הלילה של החמ"ל.
הכי צמאים בה.
הכי רעבים בה.
היא הכי משעממת.
יש ברדיו את השירים הכי עצובים.
והכי גרוע- חייבים לחרבן.
דווקא בה.
ואין מי שיעזור!
כולם ישנים.
הסיפור שלי מתרחש במשמרת האחרונה הזאת.
אז כמו שכבר אמרתי, חייבים לחרבן.
ואכן אחרי שני סנדוויצ'ים עם שניצל, עגבניה, מלפפון חמוץ
וקטשופ ועוד כמה כוסות תה וריקודים (לזירוז התהליך) גם זה
הגיע.
וזה הגיע פתאום ובבת אחת!
בלי ידיעות מודיעיניות מקדימות.
הבנתי שהמצב קשה ומכיוון שכולם ישנים אני צריך לתפעל את המצב
כמיטב יכולתי!
את החמ"ל לא יכולתי לנטוש לפרק זמן כזה ארוך ומלבד זה, אולי
יתקשרו לדווח לי משהו או שאחת מעמדות השמירה תעלה מולי
לבדיקה-ואז חבל לי על הזמן.
לא היה לי הרבה זמן לחשוב!
הסתכלתי מסביבי בחמ"ל בניסיון נואש למצוא פתרון-אך לשווא.
נכנסתי לחדר האחורי ושם מצאתי את מבוקשי.
שני מקלטי 77!
מיד לקחתי אחד ליד-לא עובד!
בעודי ניגש לשני התפללתי בליבי "אלוהים תעשה שהוא יעבוד,
בבקשה".
הוא עבד!
הדלקתי אותו ויצאתי החוצה בעודי סורק את השטח כדי לבדוק שאף
אחד לא רואה אותי נוטש את החמ"ל ורצתי לשירותים הקרובים
ביותר.
נכנסתי ולתדהמתי (אך לא ממש להפתעתי)-לא היה נייר!
עודני אוחז במכשיר הקשר- נכנסתי לחדר השירותים השני.
אין נייר.
עברתי לשלישי-אין נייר!
רביעי-אין נייר!!!
בצעד דרסטי ונואש החלטתי לרוץ למגורי הקצינים.
תפסתי את מכשיר הקשר בחוזקה ורצתי.
הפעם, להפתעתי, גם שם לא מצאתי נייר.
כבר לא היה אכפת לי.
עליתי לשירותי הבנות (הנטושים זה מכבר) ועם כל מדרגה שעליתי
הרגשתי את הלחץ הגובר מצד ארוחת הלילה שלי.
בחדר השירותים הראשון שבדקתי מצאתי בערך חמישית גליל נייר.
אושר עילאי עטף אותי ובהשפעת אופוריה זו חשבתי לחפש עוד נייר.
המחשבה בוטלה באחת עם הנפיחה הקולנית שצצה באותו הרגע.
כשיד אחת אוחזת בקשר והיד השניה בגליל הנייר הצנום חזרתי בריצה
לאותם השירותים הראשונים-חושב לעצמי שוודאי אצטרך להעיר מישהו
כדי שאוכל ללכת להתקלח ולהחליף תחתונים.
הגעתי בשלום.
ואז במין טקס איטי ומייגע, שאני עושה במיומנות רבה, התחלתי
לעטוף את האסלה בנייר.
היגיינה מעל הכל!
'מה אני עושה?' חשבתי לעצמי ' לא יישאר לי נייר לנגב'.
והרגעתי את עצמי שכשאגיע לגשר, אחצה אותו.
כשסיימתי, פתחתי במהירות את כפתורי מכנסיי.
מהירות רבה מידי מכיוון שעפו לי שלושה כפתורים, לא הקדשתי להם
יותר מידי תשומת לב למעט המחשבה שאתפור אותם יותר מאוחר
והפשלתי את תחתוניי.
באתי להתיישב על האסלה, העטופה!, ועל שפתיי כבר החל להופיע
חיוך הניצחון.
וממש באותו הרגע בו נגעו אחוריי באסלה נשמע קול נפץ אדיר
שהרעיד את קירות השירותים.
התעלמתי ממנו ומהסרחון שאפף אותי והתענגתי לי על תחושת הריקנות
ההולכת ומתפשטת בתוכי.
כשניה אח"כ בקע מהקשר קולו המבוהל של אחד מהחיילים השומרים:
"חמ"ל, חמ"ל יורים עלינו פצמ"רים מצפון! תעיר את כולם בכריזה
ותזמין תגבורת!" כשברקע ממשיכים להישמע הפיצוצים.
אני בינתיים כאן עד יחלוף זעם.
כותב את הגיגיי על קיר השירותים.
או, הנה המפקד שלי...ביי. |