על הספסל הסמוך אלי יושב נער כבן 14 ומוציא ראשו מהחלון.
אוזניו הבולטות נמעכות מעט ברווח שבין החלון לדופנו. לידו יושב
אדם מבוגר יותר. ככל הניראה אביו. בעדינות מסויימת הוא מנסה
להשתיק את הילד שצועק הערות לעוברים והשבים ברחוב. פתע מכניס
ראשו חזרה או שאביו לופת את עורפו ודורש ממנו , בשקט מבוייש
משהו, שיחדול ממעשי הליצה שלו. וזה צוחק וממשיך. ממשיך וצוחק.
צחוקו גובר על רעשי המנוע של האוטובוס.

ואני עייף. מטה ראשי על החלון ושוקע בהירהורים לגבי אותה
סיטואציה.
יש אנשים שחושבים שכל מה שנדרש להם על מנת לעוף זה ללבוש את
התחתון מעל המכנס. אך לא כך הדבר. אני יודע.
אני תוהה אם אפשר למדוד את העצב. להפוך אותו למים סגולים
ולהכניס לבקבוק קטן שימדוד את כמותם. ואז לשתות ולהיעלם מפה.
לעיתים אני יושב בחדר ורוצה להפוך למולקולות של חמצן...לפעפע
דרך חור המנעול. להפוך לאויר שהיא נושמת. להכיר אותה מבפנים.
להפעיל את ראותיה ולזרום בדמה אל תוך ליבה. אל תוך ליבה.
או שסתם להפוך לנשימה של יונה ולעוף איתה לארץ רחוקה.
                             

הילד מחייך חיוך מאוזן לאוזן. בבושתי אני נמנע מלהסתכל בעיניו
אך לבסוף מבטינו מצטלבים ואני איני יכול שלא לחייך. הרווח הזה
שבין שיניו הקדמיות , המבט השובב בעיניו. לכמה רגעים אני רוצה
להיות הוא. להוציא את הראש מהחלון ולצעוק לנערה כמה שהיא
יפה. להשתחרר מכל פחד ונורמה חברתית שכובלים אותי בכבלים
דמיוניים - אך כמעט מוחשיים בעצם - למקום אחד. לדברים
ספציפיים.
לבסוף אני קם ועובר מקום. חוסך לעצמי מבוכה ורגשות אשם כלשהם.
                           

ושוב בא לי להפוך למולקולות והפעם של חמצן ומימן. לזרום מכאן
עם עוד מליוני טיפות של מים בנהר ניצחי. ואחרי מסע שיארך
שבועות להגיע לים ובדרך הכי אבסורדית אולי שקיימת...לא למלא
אותו.
                           

וכל התקופה ההיא אני שליתי מלחייך ריסים ואת נשפת עליהם. תמיד
עצמת עינייך בזמן שנשפת. מעולם לא שאלתי מה ביקשת.
                         

"זונה". הוא צועק. אביו מסמיק וסותם את פיו בידו. באותה
השנייה שלוש נשים מסובבות את ראשיהם אחורה ומסתכלות
עליו...מלבדן כולם נשארים באותה תנוחה. דקה אחרי זה הם ירדו
מהאוטובוס.
                         

"אהובתי...חיפשתי כבר בכל הירידים"

מה בעצם אנחנו מחפשים? מישהו שיעזור לנו לשים ציפה לשמיכת הפוך
בחורף. מישהו שירצה להפוך למולקולות של חמצן כדי להכיר אותנו
מבפנים ובאיזושהיא דרך לחדור לליבנו. מישהו לרוץ איתו בערבי
אביב קרירים. שיגיד לנו שרזינו וגם אם השמנו אז יש לו יותר
מאיתנו.
מישהי להכיר את הריח שלה. גם מקילומטרים.
לקנות לה מתנות קטנות בחנויות של הכל בדולר ולהשתוקק כבר להגיע
הביתה כדי לראות איך היא מתלהבת מהן.
מישהי לצחצח איתה שיניים בלילה. להשוות למי יש יותר קצף...
מישהי שתלבש את החולצה שלך שתיהיה עליה גדולה בכמה מידות.
                     

ואני מולקולות של חמצן. מים. אויר. דמעות. אושר ותקווה. הרבה
תקווה.
אושר הוא לא דבר תמידי. אם יהיה דבר תמידי יהפוך - בגלל
תכונותינו האנושיות - לבנאלי.
אושר עשוי מרגעים קטנים שמרכיבים לך בסוף כל תקופה פאזל
בזיכרון.
אתה שולה מזכרונך רגעי אושר קטנים ומחליט אם היית מאושר באותה
תקופה. ואז חושב שצריך להעריך דברים בזמנם ולא אחרי שהם
קורים.
תיכון. צבא. אהבה ומערכות יחסים.

מולקולות. הכל עשוי מולקולות.