הוא ישב בבאר. האקדח הציץ קמעה דרך חולצתו. כפות ידיו משולבות,
כצריח מפוצל, האור הקלוש מרצד על תוי פניו, כנוגע-לא-נוגע
בגופו.
ירד שלג אתמול, בחלום. הכל היה לבן וקר וטהור, מלא בשכחה
המתוקה, שפסחה עליו כל השנים האלה.
הרעש הקשה עליו לנשום. אנשים מצובעי-פנים, עוברים לידו ועל
פניו. מסכות. כולם מסכות. האם הוא הפנים האמיתיות היחידות בחדר
הזה? הוא חושב.
הוא חושב, חסר מנוח. מילים חומקות ממחשבתו. השלג של הלילה
הקפיא את דעתו קמעה. והוא חושב.
האור הקלוש של הפאבים האלה תמיד הכניס אותו להלך-הרוח המלנכולי
הזה. אולי ילך לאותם חדרים מלאי-הניאון האלו, יצלול את דעתו
מעט לאחר יפול לתוך שכרות עמוקה, מאצילה.
"תמצוץ לי" קול מהעלטה מעיר אותו ממחשבותיו. הוא מרים את עיניו
ושואל. "תמצוץ לי" עולה התשובה מאי-שם למעלה, מקום גבוה מכדי
שיהיה לו כח להרים את עיניו עד אליו. הוא בוהה בבטן ירוקה.
הקול מלמעלה ממלמל דבר נוסף. עיניו צונחות חזרה אל הנר שבו בהה
קודם לכן. הבטן מסתלקת. מחשבותיו צונחות אל החלום הלבן של
אתמול. בין השלגים התעופפה פיה סגולה. עם חצאית מתנופפת וכנפים
כסופות ושרביט מנצנץ ושיער שחור וארוך ועיניה ארגמן. הוא לא
יודע למה היא היתה סגולה. אולי משהו בדרך שבה הילכה. דרך
סגולה. דרך עיפוף, חצי אוורירית. היא התקרבה אליו וניגנה לו
משהו חצי-מוכר. כמו סולו גיטרה מאמצע שיר ששמע לפני שנים רבות,
וכעת לא יכול לזהות.
ואז נעלמה והתעופפה לה אל האוויר הדק.
השלג נערם לו בערימות ופתאום מצא מולו את בן-דמותו המושלג. הוא
הבהב, ופקח את עיניו לאור הנר של הפאב.
מולו ישבה הפיה הסגולה, משוללת כנפים או שרביט. היא הניחה
יחידת-מוזיקה על השולחן והתפוגגה עם זרם האנשים. הוא התנער.
למה דמות ההזדהות שלי תמיד היא אישה?
הוא חושב.
למה היו לה כנפים? |