אני יודע שתמיד ואולי אף עדיין הייתי בעיקר סגור עם עצמי ביום
זה וברחתי מהכל וממכם, אבל בעצם ברחתי מעצמי. פחדתי לעשות
חשבון נפש, לחשוב אחורה אבל בעיקר קדימה.
משפט אחרון של לקיחת אחריות - יכול להיות שבאמת אני הבאתי את
זה על עצמי (במחשבה שלישית יכול להיות שאני צריך להוריד את
"יכול להיות ש).
נכון - כביכול מצבי מצויין (עבודה טובה, אוטוטו טיול אחר-כך
אולי לימודים והון גשמי בבנק)
א ב ל
אני ניצב כאן היום מולכם בודד ועצוב יותר מכל נקודה בה שכנה
נפשי בשנים הקצרות אך כל-כך בודדות שעברתי עד כה.
אף אחד מכם לא הצליח להיכנס אלי ולהבין אותי באמת. אף אחד לא
נכנס לנבחי נישמתי, לא גילה אותי ואת מה שאני, את פנימי ואת
תהום נשמתי. אולי אתם חושבים שניסיתם אבל זה לא מספיק!! תמיד
ציפיתם שאני אהיה שם בשבילכם, הכתף שלי נושאת ומעמיסה כ"כ הרבה
ללא כל פרופורציה הגיונית לקצב פריקתו של לבי. מקדש התפרקות
ווידוי של החברה האנושית ולי אין איפה להגיד מה אני מרגיש.
אתם תמיד באים אלי ואני לא יכול לבוא אליכם, אני מרגיש כל-כך
בודד, טובע בתוך ים של כוונות טובות אך מה רחוקות.
יותר קל לי להישיר עיניים לאלה אשר כלל לא התימרו אבל לכם אני
מרגיש שכלל
אתם חיים אותי בעבר, לא נותנים לי להתקדם קדימה. אני תמיד אשאר
אותו אחד עם אותן תכונות ותגובות בשבילכם. אתם בכלל לא נותנים
לי הזדמנות.
אני כמהה בכל לבי ומאודי שתגיעי כבר. תתמכי בי, ותהי איתי כולך
יחד עם כולי. אני גם רוצה משענת - לא מסוגל לעשות זאת לבד.
כל כך רוצה יחד, נכון וטוהר. רוצה לתת.
את כל ההון (פיסי, גשמי ואקולוגי) שבעולם אני אתן בשביל פינה
קטנה וחמה בליבך, פינה אשר תאיר את חיי.
איפה את???
אין לי כל כוונה ויכולת להמשיך ככה את 98 השנים הבאות, אפילו
לא את חמשת השנים.
מזל טוב!!
