בדיוק ישבתי לכתוב את העבודה בהיסטוריה, השעה הייתה כבר 23, יש
סוף סוף שקט ואני כבר רגילה לעשות הכל בלילה, ברגע האחרון.
כולם כבר הלכו לישון ואני ישבתי למטה לבדי. פתאום נשמע צלצול
הטלפון- דבר שהיה מוזר ויוצא דופן אצלנו בבית, מי מתקשר אלינו
בשעה כזו?!  אמא ענתה, ואחרי כמה שניות שמעתי אותה צועקת
ופורצת בבכי תמרורים. לא הבנתי מה קרה וחשבתי שאולי משהו קרה
לסבתא שלי (שבדיוק אושפזה בבית החולים) אז התחלתי לבכות גם,
בלי סיבה, בלי לדעת למה אני בוכה. כאב לי לשמוע את אמא ככה.
לאט לאט כל הבית התעורר וכשאמא נרגעה קצת (וגם אני) היא סיפרה
לנו שבן דוד שלי נהרג הבוקר בלבנון בידי מחבל. הייתי בשוק,
הפסקתי לבכות וחזרתי לעבודה שלי בהיסטוריה. שמחתי שסבתא בסדר.

עד למחרת בבוקר לא חשבתי על זה. קברתי את זה עמוק בתוכי אבל
כאשר אחד הילדים בכיתה לקח את העיתון של אותו הבוקר, קרא משהו
מהכותרת והתחיל לצחוק נורא התעצבנתי וצעקתי עליו - "מה אתה
צוחק?! זה בן דוד שלי בתמונה!" וכאן בעצם נפל האסימון, פרצתי
בבכי כמו שלא בכיתי מעולם, לא הצלחתי להירגע ולא רציתי לראות
או לשמוע אף אחד. כשחזרתי הביתה כבר הרגשתי יותר טוב. לא
הורשיתי ללכת להלוויה, בכל זאת ילדה בת 11, כיתה ו' - הלוויה
זה לא בדיוק המקום בשבילי, במיוחד לא כשזה באיזה חור נידח
בשומרון, שכולו מוקף ערבים.
מאז אותו יום התחלתי להתייחס אחרת לעולם, למצב. כל שנה אני
מבקרת את הקבר עם המשפחה שלי ובוכה, המון.

אף פעם עד אותו היום לא התמודדתי עם מוות, בשום צורה ואופן.
יום הזיכרון נראה לי כסתם עוד יום עם טקס שלא אומר לי כלום, סך
הכל אני מרוויחה כי לא לומדים... הקטעים הם על גיבורים שנלחמו
ונפלו "למען המולדת"- מי ידע אז על מה לעזאזל זה מדבר, למה
המולדת הזו היא כל כך נכספת וחשובה לכולם?! למה אי אפשר להגיע
לפשרה עם הערבים, למה המתנחלים חייבים לעשות דווקא ולהרוס לנו
את כל הסיכויים לחיות בשלום עם השכנים שלנו?!

וככה חשבתי עד אותו יום, שבו קרה אצלי בפנים משהו. החשיבה שלי
השתנתה. טקסי יום הזיכרון (שבשבילי נערכים מדי שנה בחלקה
הצבאית בבית העלמין) הפכו ליותר ויותר חשובים בשבילי, פתאום
מדברים אליי מאוד. ובכל פעם כשאני נוסעת לישוב של דודים שלי
בשביל האזכרה או טקס יום הזיכרון אני רק מתפללת שהערבים שגרים
כאן מסביב לא יפגעו בי או באחד מבני משפחתי, אני נמצאת בפחד
איום ורק חושבת לעצמי איזה אומץ יש לאנשים האלה (וברובם גם
מתנחלים) לחיות בתנאים כאלה של חשש תמידי, איזו עבודת קודש הם
עושים כאן במטרה לשמור על הארץ שלי, שערביי הסביבה לא ישתלטו
על השומרון. אני גאה בהם!

עד לא מזמן הייתי אחת שלא בדיוק עניינה אותה המדינה הזו. מדינה
שכל מה שעשתה לי זה לקחת לי את הבן דוד ולגרום לי לחיות
במציאות קשה של פיגועים, פרעות ומוות בכל יום כמעט. לא היה
איכפת לי, מצידי לעבור לארץ אחרת ולחיות שם בשקט. מי צריך את
כל הבלגאן שיש כאן?!

כשהייתי בפולין וביקרתי במחנות ההשמדה שהוקמו בידי המרצח הנאצי
והייתי עדה לכל כך הרבה ביטויי אנטישמיות ורוע, רק אז הבנתי עד
כמה חשובה המדינה הקטנה הזו שלנו - ישראל. אני אפילו לא יכולה
לתאר את תחושת הגאווה והשייכות בכל פעם שראיתי את דגל ישראל
מתנופף או בשירת התקווה, ההמנון שלי - שלנו. אין לנו מקום אחר
מלבד כאן. בכל מקום אחר שונאים אותנו ואנחנו ניתקל באותה
אנטישמיות שנתקלנו בה לפני שנים ועד היום.
כל כך רציתי לחזור לארץ הקטנה, החשובה והאהובה שלי ולצערי הרב
חזרתי לארץ ונוכחתי לדעת באיזה מצב עגום ובאיזו מציאות אנחנו
נמצאים, במלחמה. בשבילי זה אפילו יותר גרוע כי עכשיו גם אחי
בצבא, נלחם בשביל להגן עליי, על המדינה שלי ורק חסר לי שיקרה
לו מה שקרה לבן דוד שלי, לפני חמש שנים.

השנה, לקראת יום הזיכרון כשאמא דיברה איתנו על הנסיעה לבית
העלמין אבא לא הסכים שניסע. ואם מחליטים לנסוע אז רק אמא
ואחותי כי הוא לא מוכן שעד שאחי חוזר מעזה הוא ימות בשומרון,
ושאם חס וחלילה יקרה משהו הוא לא רוצה שכל המשפחה תלך לו. אמא
התעצבנה ואמרה לו שהוא יכול לא לבוא ובעצם אף אחד מאיתנו לא
חייב לבוא איתה אבל היא הולכת. הסכמתי קצת עם אבא (למרות שדי
התעצבנתי ממה שהוא אמר), הערבים האלה! רוצים לעשות פיגועים
אפילו בבתי הקברות, ביום הזיכרון! תראו לאן הגענו, למצב שבו
אני מפחדת לנסוע בארץ שלי לטקס יום הזיכרון לחיילים שלנו,בבתי
הקברות שבו הם נקברו אחרי שנהרגו על ידי הערבים!
לבסוף החלטנו כולם לנסוע, ואולי אנחנו מתגרים במזל שלנו אבל
לפחות אם נמות, נמות כולנו יחד כמשפחה.
השעה 7 בבוקר וצריך עוד מעט לצאת לדרך, יש לנו נסיעה ארוכה
וצריך להיות שם לפני הצפירה. אחי לקח את הנשק שלו, וגם אבא,
ויצאנו לדרך. הגענו לבית העלמין בפחד אבל בשלום ולתדהמתי נוספו
שם עוד כ- 10 קברים חדשים, כולם נפגעי הפיגועים האחרונים שקרו
באיזור! הייתי בהלם. לפני 5 שנים, כשבן דוד שלי נפל בלבנון היו
כאן רק 3-2 קברים חוץ ממנו והיום יש כבר כמעט 20!
כשהגענו הביתה בסוף היום ולא קרה לנו כלום, הודיתי לאלוהים על
כך, הודיתי לצה"ל! מה היינו עושים בלעדיהם?.

גם אני עוד מעט אתגייס ואני פוחדת כל כך, אני לא רוצה להתגייס
במצב כזה, אבל מצד שני אני מרגישה חייבת, חייבת לכל חייל שנפל
כדי שאני אוכל לחיות, כדי שתהיה מדינה. חייבת לבן דוד היקר
שלי, שכבר לא כאן. חייבת לאחי, שעכשיו נלחם בעזה (ורק שישמור
על עצמו ושאלוהים ישמור עליו)
חייבת לעצמי, כי אם לא אני בחיים לא אפסיק לפחד!





יום הזיכרון, ערב יום העצמאות, 2002