זהו סיפור על ציפי, על אהבה שהיתה לה ועל אהבה שלא היתה.
מי שהביט בציפי לא חשב דווקא על אהבה. ציפי היתה הנערה השמנה
ביותר שראיתם אי פעם. להורים שלה היתה מסעדה, והיה מי שסיפר
שאחרי הלימודים ציפי מגיעה לשם, נכנסת למטבח ואוכלת ישר
מהסירים.
מלבד גיזרה עבה היה לציפי גם שיער מדובלל בעל גוון מוזר, והיה
לה אף דומיננטי מבריק ונקבובי, והיו לה משקפי ענק של דודות,
עשויים מסגרת פלסטיק מונחת בכבדות על זרועות מתכת, ופעם הלכה
ציפי עם בת מהכיתה, וכשהן חצו את הכביש צפר אחד הנהגים וצעק
לציפי "גברת תשגיחי על הילדה שלך!".
רוב הזמן התרחקנו מציפי וגם היא נשמרה מאיתנו. אנחנו היינו
יושבות בהפסקות מרכלות על העולם, בעיקר על החלק הגברי שלו,
מצטופפות יחד, מחליפות סודות מתוקים. ציפי לא יכלה לתרום
לשיחות האלה. למיטב ידיעתנו לא היה לה מעולם קשר עם בן, ולא
נראה היה שזה עומד להשתנות. את ההפסקות היא בילתה בחברת
המצלמה שלה.
מלבד מזון היתה לציפי עוד אהבה ענקית אחת. צילום. היא אהבה
לצלם והמצלמה השיבה לה אהבה. ציפי לא צילמה נופים ולא פרחים
ולא אנשים. היא צילמה רק ציפי. והמצלמה נטלה את הדמות המסורבלת
ונגעה בה באצבעות אוהבות של פייה טובה. היא הצרה ועידנה
והקטינה וריככה, ומן התמונות הרבות לאין ספור ניבטה נערה מתוקה
ומושכת.
מי שראה את התמונות לראשונה היה משפשף עיניים נדהם, אבל אנחנו,
שהתרגלנו ליבול תמונות טרי שציפי היתה פורשת על השולחן שלה,
בוחנת ומסדרת כמעט מדי יום, למדנו לקבל את הפלא במשיכת כתפיים,
ולא תמהנו עוד על הקשר שלא יאמן בין הנסיכה בתמונות לנערה
הגרוטסקית שהכרנו.
יום אחד, כשישבנו בהפסקה וקרענו לגזרים את יואב הבן זונה
שבדיוק נטש את נועה שלנו שישבה איתנו וזלגה דמעות, התקרבה
אלינו ציפי מחייכת חיוך סתום. השתתקנו ותלינו בה עיניים תוהות,
שואלות מה יום מיומיים. ציפי התקרבה עוד ושלחה יד לתוך אחד
הכיסים בסוודר עצום המימדים שלה. נאנחנו בשיממון, מצפות לראות
צרור טרי של תמונות פטה-מורגנה, אבל היד שנשלחה לכיס שבה משם
עם דף נייר מקופל. ציפי נופפה בו בשמחה וסיפרה שהיא מתכתבת עם
אייל החייל. מיד ניתלו בה כמה זוגות עיניים משתאות. חבר חייל
היה משאת נפש של כולנו. היינו בנות 15 וחיילים היו גדולים
וגיבורים.
מחייכת בגאווה אל העיניים הסקרניות שלנו, סיפרה ציפי שאייל מסר
את כתובת הדואר הצבאי שלו בתכנית דשים ברדיו ואמר שישמח לקבל
מכתבים מבנות, והיא כתבה לו, והם מתכתבים כבר חודש, ועכשיו הוא
מבקש להחליף תמונות, ואם נוכל לעזור לה לבחור את הטובה ביותר.
כולנו נרתמנו במרץ למשימה. שלוש הפסקות רצופות עמלנו על מיון
הררי התמונות של הנסיכה ציפי, ואחרי ויכוחים רבים ונוקבים,
ואחרי שעדי קיללה את יערית, ואחרי שנועה בכתה כל שיעור תנך כי
לא הסכמנו שהתמונה שהיא בחרה יותר טובה, הוחלט כמעט פה אחד על
תמונה נהדרת בה נראתה ציפי דקה וסמוקת לחיים מחייכת חיוך ענוג.
למחרת נשלחה התמונה עם מכתב. ציפי זנחה את המצלמה שלה ועטורה
הילת אייל הצטרפה לחבורה ההדוקה שלנו, מצחקקת כבת מן המניין,
ובאחת ההפסקות נשלפה שוב מעטפה נושאת כתובת צבאית וכולנו
הצטופפנו להציץ באייל חמוד וחסון במדים, מצדיע למצלמה ומחייך.
נאנחות בערגה, אישרנו לציפי הקורנת שזה האייל הכי שווה שראינו.
חלף שבוע, וציפי הגיעה מתנשמת וסיפרה שאייל טילפן אליה והוא
מגיע הביתה בשבת והם יפגשו. מיד פרצה מהומת מתי יבוא-מה תעשו-
לאן תלכו- מה תלבשי, ובתוך הבליל הרוחש שיחה וצחוק, נשכחה
התהום הפעורה בין התמונה שראה אייל ובין ציפי שראינו אנחנו.
ביום ראשון לא הגיעה ציפי לבית הספר.
אף אחת לא התקשרה לשאול מה קרה ומה שלומה. אפילו את מספר
הטלפון שלה לא ידענו.
ציפי נעדרה גם ביום שני, וביום שלישי הגיעה ולא ניגשה אלינו
ולא אמרה לנו דבר, וגם אנחנו שתקנו, לא העזנו לנסות לדובב
אותה, ורק הגנבנו אליה מבטים, בוערות סקרנות וחמלה.
ובאותו יום ולמחרת ועוד ימים רבים אחר כך לא יכולנו להניח
ולפנות לעניין אחר. בשיעורים ובהפסקות עסקנו רק בגירסאות אימה
של סצנת הנסיך, המתנחשל בהילוך איטי, פורש זרועות אל אהובתו,
מנסות לדמיין את אייל מגיע בלב פועם לפגוש את הנסיכה המתוקה
שלו ורואה ציפי.
מה בדיוק קרה שם? האם הוא קפא במקומו בוהה בה לא מאמין? האם
שאל דבר? אמר? צרח? או פנה ונמלט, משאיר את ציפי עומדת לבדה,
עירומה ממיתרסי המצלמה המגוננת שלה.
לכל אחת מהגירסאות היו תומכות נלהבות ומתנגדות נמרצות, אבל ללא
עדות הגיבורה השותקת לא יכולנו לדעת באמת את אותן שניות בהן
פגשה המציאות במיקסם השווא וריסקה אותו לרסיסים זעירים של אין.
לבסוף דהו צבעיהם המנקרים של סימני השאלה , ואנחנו הנחנו את
מיכחולי הדמיון שלנו, וחזרנו לרכל על שאר העולם, בעיקר על בנים
ועל מה הם רוצים. לציפי לא היה מה לתרום לשיחות האלה, ולא
נראה היה שזה עומד להשתנות. היא התרחקה מאיתנו וגם אנחנו
נשמרנו ממנה, ואת ההפסקות בילתה בחברת המצלמה שלה, יושבת ליד
השולחן, נוגעת בשוליהן של תמונות בקצות אצבעות, בוחנת ומסדרת.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.