ואז קמתי משנתי. ישבה לצידי האשה היפה ביותר שראיתי מימי, אז
הרגשתי כמו מיליון דולר.
כי האוטובוס היה כמעט ריק, והיא דווקא התיישבה לידי. היא
הרגישה שהתעוררתי, ופתאום נצמדה אליי.
חייכה אליי, ואני, נבוך, חייכתי בחזרה. שוב הסתכלתי קצת מסביב,
באוטובוס עדיין ישבו שבעת
האנשים שישבו כאשר נרדמתי, אי שם בעפולה. הריח שלה, ריח של
בושם יוקרתי שלא הצלחתי לזהות,
ישב לי בתוך האף ושיגע לי את השכל. הכל כבר היה מוכן להכל. אבל
אז חשבתי על הומר.

כן, הומר. הומר סימפסון, הצהוב הזה, מסדרת הטלויזיה. לא, אני
לא חושב שמשהו לא בסדר איתי.
כמובן, יכולתי לחשוב על מארג', אישתו, אבל היא אף פעם לא
חירמנה אותי: הקול הצרוד שלה, השיער,
הצהוב, הכל. חשבתי על הומר, על הדונטס שהוא אוכל, על הכור
הגרעיני שהוא עובד בו.

היא הסתכלה עליי, במבט כזה. כאילו, מתחננת שאני אקרע ממנה את
הבגדים, ולי בראש יש רק הומר
סימפסון. אם אני אגיד לכם שהיא הייתה מושלמת, אתם תאמינו לי?
היא הייתה יותר ממושלמת. עכשיו,
כל המצטדקים יגידו שאין דבר כזה שלמות ביופי. אבל יש, והיא
ישבה לידי, שלמות.

הומר, צא משם. הוא לא יוצא לי מהראש. היא כמעט ראתה דמעה של
ייאוש זולגת מעיני, אבל ברגע
האחרון הושטתי אצבע ומחיתי אותה. שני הכפתורים העליונים של
החולצה שלה פרומים, שדייה, מושלמים,
נגלו לעיניי. יכולתי למות מאושר. אבל חייתי בסבל. עוד הבטתי על
גופה פעם אחת, עד שהדבר הצהוב
והארור חזר, בוהה בי, ממצמץ מדי פעם, באותו ג'ינס כחול וחולצת
צווארון לבנה, ואני עוד ראיתי
לילה של תאוות בשרים עם השלמות, וחשבתי שיש סיכוי.

ירדנו יחד, בצומת כח. אני פשוט ניסיתי להתחמק, והיא ירדה איתי.
פשוט לא האמנתי, כאשר חיכיתי
לאוטובוס הבא, שזאת גם לא התחנה שלה. שוב הביטה עליי. הצומת
שומם, שעה מאוחרת. הומר מקפץ על
מוט פוגו במוח שלי. סטרתי לו והוא, בתגובה, בעט. נכנסתי בפאתי
שער הגיהנום, איתה ואיתו.
תפסתי אותה וגררנו עצמנו אל התעלה, הומר בלס עוד דונט.

פתאום הוא השתנק, הכחיל. השלמות, שוכבת, לבושה בגרב ימין בלבד,
הסיטה מבטה ביחד איתי. הוא
שמט את הדונט עם זיגוג וחתיכות מקופלת, חצי אכול, ותפס
בצווארו. שיעול, גוויעה. הוא קרס.
הבטתי אל השמיים והודיתי לבורא עולם, בזמן שהסרתי מרגלה של
השלמות את גרבה, מוכן להתוודע אליה
במובן התנכ"י של המילה, מוכן להגיע לרקיע השביעי, ואז קפאתי.
היום אולי הייתי נוהג אחרת,
אבל אז הייתי טיפש, וחלמתי. על קרסולה של השלמות, כך גיליתי,
השתלט פרצופו המכוער של הדבר
המגעיל והצהוב הזה. בארט סימפסון.