הטיפות מרטיבות אותי, הן יורדות לכיווני מהשמיים ואני מביט בהן
פוגעות בי ומרטיבות בי כל חלק שעד לפני רגע היה יבש, אני לא זז
מהמקום בו אני עומד צופה בגשם היורד חש את הרטיבות מזדחלת לה
לכיוון החלקים האינטימיים בגופי.
"איזה רעש יש לגשם" אני שומע מאחורי קול נשי אומר, עיני לא
מחפשות אחר הקול מתרוממות למעלה מחפשות מאיפה הגשם מגיע, "אני
לא מבינה למה הוא חייב להיות היום כל כך רועש" הקול שלה ממשיך
וחודר לתוכי מפריע לגשם לנגן את הנגינה שלו, אני חושב האם
להסתובב ולהעיר לה על כך שאני נימצא ברגע אינטימי שהיא לא
הוזמנה אליו אולם בוחר שוב להתעלם מרים מעט את הידיים שלי מלטף
את הטיפות היורדות במהירות ומכות בהן מתנפצות עליהן.
"אז אתה מתכוון להשאר שם" היא לא תפסיק אני מבין כאשר המשפט
השלישי בוקע מתוך שירת הגשם ומפריע למקצב הסוער שהוא מביא
איתו, אני מנענע את ראשי בנענוע מהיר מסיר מעצמי כמה טיפות
גדולות שבחרו להשאר על פרצופי ותוך כדי כך עונה לה בשתיקה על
שאלתה בכן.
"אז אתה איש של גשם" היא ממשיכה להפריע לגשם לשיר את שירו
למקצב המים המכים בי ובקרקע שלידי, אני לא בטוח מה אני אמור
לעשות איתה, לא יודע מי היא לא מזהה את הקול שלה עדיין לא מוצא
סיבה להסתובב לכיוונה להוריד מרמת הריכוז שלי בגשם.
טיפה אחת נוחתת לי לתוך גלגל העין, אני מופתע יודע עד כמה
הסיכוי לכך קטן ומפסיק לרגע להביט בשמיים ולחפש את הטיפות
הרבות שיורדות מהם, מוריד את ראשי ומנגב ביד רטובה את העין
דומע מעט.
ניראה כי הגשם כאילו חש בכך שהורדתי את הראש ונחלש במהירות
בזמן שאני סופר טיפות בודדות שעוד יורדות ומכות בבגדי. "אתה
מוזר" היא ממשיכה לא מצליחה להבין אותי מדוע אני לא עונה לה,
לא מגיב לא מתייחס, היא לא יכולה לנחש שכרגע אני לא אתייחס
אליה, היא לא יכולה להבין שאני לא אראה אותה מבעד לטיפות עד
שיגמרו האחרונות שבהן, איך משהיא יכולה להבין את משמעות הגשם
בשבילי, האם היא אי פעם ידעה מהו צמא אמיתי, האם חשה בו חודר
לתוך תוכה, צורב עצמו בה, האם חשה את דלתות המוות נפתחות מולה
וקוראות בקול ואז בדיוק כאשר אני מתחיל לצעוד בשימחה אליהן
טיפות בודדות מעל נופלות על פני ומחיות אותי מחדש סוגרות אותן
מרחיקות אותן ממני.
אני חש בטיפה האחרונה נוחתת על ידי מתחיל להבחין במה שקורה
סביבי חש במים הזורמים סביבי על הקרקע במהירות מחפשים להעלם,
רעד קטן חולף בי לא מהקור כמו מהזיכרון החותך בי ואני מסתובב.
מופתע אני מבחין כי אני לבדי, מחפש אותה בעיני מרגיש איך עדיין
אחת מהעיניים שלי דומעת מהטיפה שנחתה בדיוק לתוכה אך לפני רגע
קצר ולא מצליח למצוא אותה בין השלוליות והשמיים הרטובים
המביטים בי מהרחוב שמולי.
אני מנער מעט את המים ומתחיל להתקדם לתוך אחת הדירות הישנות
הנמצאות סביב יודע ששוב ישאלו איך נרטבתי לחלוטין, מרגיש כבר
את המבטים התוהים המביטים בי שואלים מדוע בכל פעם שמתחיל הגשם
אני יוצא מהדירה הישנה וחש בו.
המבטים לא יודעים מה זה להיות יבשים, ואיך ידעו הם חיים בצורת
חיים של רטובים, המדבר הוא ביתי ולא ביתם.
בכניסה לבית אני רואה צל יושב על מדרגה, אני משתהה לרגע להביט
בה, לראות מי שהפריע לטקס הגשם שלי, היא בקושי מביטה בי כנראה
תוהה בעצמה מדוע דווקא עכשיו נעצרתי, אני ממשיך להתקדם כבר לא
בטוח בעצמי מדוע נעצרתי, והיא אומרת לי "ניראה שלמרות הגשם אתה
עדיין יבש." משתתקת מורידה ממני את עיניה ומתרוממת מהמדרגה
"יבש שם בפנים" מצביע לי על החזה ומתחילה להתרחק.
מה היא מבינה ביובש אני שואל את עצמי, עיני שנזכרות מתחילות
לדמוע ואני עולה לאט לדירה על מנת להמתין שוב למבטים הרטובים.



עכשיו לאחר הקריאה החליפו רטיבות באהבה